בפסוק השני של הפרשה נאמר:

'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כול איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי'

וחשבתי למה צריך לקחת תרומה ממי שמנדב בעצמו את התרומה. הרי הוא בכול מקרה ינדב, ייתן תרומה. תתקבל ממנו תרומה. למה לא לקחת תרומה ממי שקשה לו, ממי שחושש, שמסרב, שממאן, שמתנגד?

במבט יותר עמוק ניתן לראות כי את התרומה מבקש אלוקים ממי שהוא נדיב, ממי שהוא נדיב לב, ממי שהוא רוצה לתת, ממי שנותן את לבו, ממי שתורם מעצמו, מלבו. התרומה שניתנת מתוך נדבה, מתוך תחושה של נתינה, היא בעלת ערך יקר, היא מתכתבת עם ערך הנתינה, עם המחשבה על האחר, עם יציאה מהמגרש הפרטי, עם התחלקות במה שיש עם אחרים, היא מהדהדת את ההתייחסות וההסתכלות על הכלל, אולי כהכנה למצוות חג הפורים.

דווקא לתרומה הניתנת כנדבה ערך גדול, אמתי, מחנך, ותורם לאדם הנותן.

ואולי ניתן ללמוד מכך לימוד נוסף שלא רק המעשה קובע, לא רק הנתינה, אלא המעיין ממנה נובע המעשה הוא זה שקובע. הסביבה בה נטוע המעשה, האווירה, הכוונה, האטמוספירה שמתוכה נובע המעשה האצילי, הוא זה שמעלה את דרגת מצוות התרומה מעלה מעלה.

שבת שלום!

תמי פיליפ-ירושלים.

פרשת השבוע

פרשת השבוע