בקושי הגעתי למצעד השנה. מאז שהבנות נולדו, האישי אמנם נהיה הרבה יותר פוליטי, אבל הלוגיסטיקה קשה יותר. מאוד רציתי שניסע כולנו לירושלים – אחה"צ משותף עם הבנות. אבל חוץ מזה ש-א' שונאת נסיעות ארוכות, האופציה ההגיונית (וגם זה בקושי) היתה שאסע בעצמי. ועד שתיאמנו מראש, ו-א' התגייסה לצוות ג'ימבורי לגמרי מטעם עצמה כבר לא היה נעים לשבת ולהתבטל. אז נסעתי. כי זה חשוב, כי רציתי לפגוש חברות יקרות, כי בת-קול חשובה לי והקהילה הדתית הגאה שלנו. אני תמיד מסבירה לאנשים איך המצעד הירושלמי כל כך שונה, איך זו הפגנה חשובה כל כך – אז קצת פקקים בדרך זה לא מה שישבור אותי.

אז הגעתי. והיה מרגש מאין כמותו. לפגוש את החברות, לחלק סטיקרים, להיזכר בפעמים הקודמות. לראות איך התבגרנו, ואיך דברים השתנו, לפגוש את התינוקות שנולדו. מרגשות במיוחד היו גם הפדלחושיות (ע"ש קבוצת הפייסבוק "גם אני פמיניסטית דתיה וחסרת חוש הומור) שלבשו חולצות תואמות ותומכות. הם היו קבוצה מכובדת של נשים וגברים, חלקם עם ילדים. וכמה שעצוב לי שזה בכלל דורש התייחסות מיוחדת – כל כך שמחתי לראות את הילדים האלה, שהוריהם (בניגוד לכמה מקרובי משפחתי) לא אוחזים בתיאוריות לגבי הבלבול המיני שעשוי להיגרם לילדיהם הרכים בחשיפה מקרוב ללסביות ובפרט במצעד הגאווה. בדיעבד אני חושבת על החגיגה שהפכה גם בשבילם לטראומה.

זה קרה פתאום. לא כל כך הבנו מה קרה. פתאום עצרנו. פתאום השתתקה החגיגה, והתחלפה בפרשים דוהרים, בקולות סירנות, בהסטת האנשים הצידה כדי שרכבי החירום יוכלו לעבור. פתאום היה בום. חרישי. בלב. כי התברר שמשהו נורא קרה. קשה לתפוס. שונאים אותנו, אז מנסים לפגוע בנו. איך זה ששונאים אותנו? איך זה שמישהו מסוגל בעצמו לקחת סכין ולהשתמש בו כדי לפגוע באנשים אחרים? אני עדיין עסוקה בשאלות האלה (התמימות לכאורה, הטפשיות לכאורה. מה, לא ברור שאנשים שונאים?!). אנשים שונאים, ודבריהם נשמעים בקול רם, והפסיכים (?!) לוקחים את הסכין ומבצעים.

מוזר איך אנחנו שם, ומתעדכנים מאתרי האינטרנט יותר מאשר מהנוכחים בשטח. א' שלחה לי תמונות מהג'ימבורי, ואני שלחתי לה הודעה שלא דקרו אותי. שעות אחר כך, ביקום מקביל היא הבינה את פשרה. החגיגה נגמרה, אבל הצעדה עדיין עוצמתית. שירי השבת הנוגים פוצעים את הלב, מישהי מציעה לקרוא תהילים למען הפצועים. עצוב לי מאוד. המשכתי עם הקבוצה עד לגן הפעמון, וזהו. וידאתי שהחברות שלא פגשתי בסדר ומיהרתי לחזור הביתה. לא רציתי להישאר, לא רציתי להפגין עוד. רציתי להגיע הביתה ולחבק את המשפחה שלי. עוד התלבטתי אם אני אמורה להחליף בגדים ולהיפטר מהסטיקרים. אם אני מסוכנת לעצמי כך. ובכל זאת צעדתי כך. אבל רק ברחוב הראשי. מודאגת ועצובה.

מצעד הגאווה, ירושלים 2015 | גן העצמאות

מצעד הגאווה, ירושלים 2015 | גן העצמאות