כשייכתב הלקסיקון הדוסי הויזואלי הראשון, ליד הערך "סדין אדום" תהיה תמונה של מצעד הגאווה, ליד הערך "תועבה" תהיה תמונה של הומו וליד הערכים "אמת" ו"צניעות" תהיה מראה. איך קרה שכמה בחורים בתחתוני פרווה וורודים גורמים לתלמידיהם של הלל הזקן ואהרן הכהן לחרף, לגדף, לשנוא ולעודד אלימות? איך קרה שכמה בחורות בלי חזיות ועם שערות על הרגליים מהוות סכנה קיומיות לעם היהודי?

אולי בגלל שמכל הערכים וההישגים של תרבות יהודית בת 3000 שנה בחרה האורתודוכסיה כדגל את הפוריטניות המינית – הצניעות בשפתה. כדי להפגין את עומק אמונתך ודתיותך אתה נדרש להתלבש יותר (בעיקר נשיך ובנותיך) ולהעמיק את ההפרדה בין זכרים ונקבות (כלומר, להעלים את הנשים ככל שניתן, אבל לא נכנס לזה עכשיו). מהפרדה בתיכונים שהיתה "הכרחית" מבחינה פדגוגית (שבנות ילמדו גמרא??!, אבל שוב, נעזוב את זה עכשיו) המשיכו להפרדת כיתות בתוך בתי הספר היסודיים עד שהצליחו להפריד גם את בתי הספר, והיום מפרידים זכרים ונקבות כבר בגני הילדים והפעוטונים. יש להניח שלא ירחק היום שבו יידרשו הפוסקים להתמודד עם השאלה איך שומרים על צניעותם של עובּרים (בעודם ברחם אמם) תאומים שאינם בני אותו המין. ברור, אם כן, שמי שמערער בריש גלי על קדושת הדיבר הי"א הוא סדין אדום ואויב האומה.

מי שחושב שאם לא יהיו מצעדי גאווה לא תהיה הומופוביה הוא לא רק נאיבי, הוא גם טועה ומטעה וגם מבצע מעשה סדום בהיסטוריה. ההומופוביה היתה שם הרבה קודם, המצעדים הגיעו בתגובה. מי שבוחר להיות נחמד ולא להפריע את מנוחת השכנים בין שתיים לארבע, מנסה למזער את השונות שלו, לבדל אותה משונויות אחרות שהן באמת-גועל-נפש, לשייף את הפינות של עצמו, להתאים את עצמו לנורמטיבי, להסביר שהוא אותו דבר רק קצת-קצת אחרת ושהוא בחיים לא עושה דברים ש-אוי-אוי-אוי-אם-אמא-תדע. מי שחושב שבזכות זה יקבלו אותו והחיים שלו יהיו יותר טובים בשעה שהאוחצ'ות והבוצ'ות והטרנסיות (והנשים בכלל, אבל שוב, נעזוב את זה עכשיו) ימשיכו להיות באמת-גועל-נפש ומנודות הוא גם תם, גם רשע וגם זה שאינו יודע לשאול.

מי שלא רוצה לבוא למצעד בתל-אביב, בירושלים או בחיפה באמת לא חייב, רוב הזמן גם לא נרגיש בחסרונו. מי שמתנאה בכך, מתבדל מהקהילה הלהטבית הכללית וקושר לעצמו כתרים אידיאולוגיים כדי לפאר את אסטרטגיית השתדלנות של עצמו שלא יתפלא אם הוא מוצא את עצמו לבד. אני מקווה בשבילו שרוב הזמן הוא לא יחוש בחסרוננו.