הבעיה האמיתית שבפרשת קרח היא שקרח צודק. משה הוא באמת אלוף ישראל בנפוטיזם. התורה באמת מספרת שאנחנו נועדנו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". היא חוזרת ומדגישה: "קדש ישראל לה'". כשקרח אומר "הלא כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו?!" הוא שואל שאלה מצויינת. הלוגיקה שלו ברורה. הצדק שלו, אינטואיטיבי ומשכנע. עד כמה משכנע, מספר לנו מדרש במדבר רבה (פרשה י"ח סימן ב'):

"וַיִּקַּח"

אֵין וַיִּקַּח אֶלָּא מְשִׁיכַת הַדְּבָרִים רַכִּים, שֶׁנִּמְשְׁכוּ כָּל גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל וְהַסַּנְהֶדְּרָאוֹת אַחֲרָיו.

כולם כולם, כל תלמיד חכם, כל רב חשוב, כל דיין בסנהדרין משוכנעים שקרח צודק.

ולא רק החכמים משתכנעים מקרח. בסימן י' מספר לנו המדרש על חזון השוויון הסוחף שקרח מנחיל:

הָלַךְ קֹרַח כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה וְהָיָה מַטְעֶה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: מָה אַתֶּם סְבוּרִים שֶׁאֲנִי עוֹסֵק לִטֹּל אֶת הַגְּדֻלָּה לְעַצְמִי?!

אֲנִי מְבַקֵּשׁ שֶׁתְּהֵא הַגְּדֻלָּה עַל כֻּלָּנוּ חוֹזֶרֶת.

שֶׁמּשֶׁה נָטַל מַלְכוּת לְעַצְמוֹ, וְהַכְּהֻנָּה גְדוֹלָה נָתַן לְאָחִיו.

וְהָיָה הוֹלֵךְ וּמְפַתֶּה כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט כָּרָאוּי לָהֶם עַד שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ עִמּוֹ.

המלחמה בקרח, כמו שמוכיחה הפרשה שלנו השבוע, מולידה את האלימות השלטונית. 250 הרוגים. אבל היא גם מולידה לדורות את הכפיפות העיוורת לשלטון. את הצייתנות. את הקונפורמיזם בצורתו הקיצונית ביותר. כמו שמסיק המדרש מפרשת קרח ועונשה של העדה, כמו מכל עונשי המרי שגילו בני ישראל במדבר (בסימן כ'):

אָמַר רַבִּי חִסְדָּא, כָּל הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כו, ט): בְּהַצֹּתָם עַל ה'.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא, כָּל הָעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם רַבּוֹ כְּאִלּוּ עוֹשֶׂה עִם הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ, יג): הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה'.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא כָּל הַמִּתְרַעֵם עַל רַבּוֹ כְּאִלּוּ מִתְרַעֵם עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז, ח): לֹא עָלֵינוּ תְּלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה'.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ כָּל הַמְהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר אַחֲרֵי הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא, ה): וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה לָמָּה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם וגו'.

בעולם שבו העונש על טענה פוליטית הוא מוות, כל מי שמהרהר(!) על דרכו של המנהיג הוא בוגד בה'.

אלא שבאופן מפתיע ההיסטוריה מלמדת שגם דרכו של קורח מולידה אלימות לא פחות גדולה. שהטענה שכולם שווים יוצרת גולאגים, מחנות חינוך מחדש, רצח של מיליונים. שאיכשהו גם היא מולידה פוליטיקה שבה מי שמהרהר אחר דרכו של המנהיג בוגד, במקום בה', בכולם. ומסתבר שזה לא פחות גרוע.

המדרש (בסימן כב) רומז לנו בעקיפין איך זה קורה גם לקרחים למיניהם. המדרש מדבר על אלוהים, אבל כך אנחנו מבחינים בין אלוהים לקרח:

(איוב כו, יב): "בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב".

אַתְּ מוֹצֵא שֶׁשַֹּׂר שֶׁל יָם רַהַב שְׁמוֹ...

וכְתִיב (ירמיה ה, כב): "הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם ה'? אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ?! אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם"

וּכְתִיב (איוב לח, יא): "וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף"

אָמַר לוֹ הַיָּם (לאלוהים): רַבִּי, אִם כֵּן יִתְעָרְבוּ מֵימַי הַמְתוּקִין בַּמְלוּחִים.

אָמַר לוֹ (אלוהים לים): לָאו. כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ אוֹצָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג, ז): "נֹתֵן בְּאוֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת".

אִם תֹּאמַר שֶׁזֶּה תֵּמַהּ גָדוֹל (=תמיהה גדולה) שֶׁאֵין מִתְעָרְבִים כָּל מֵימֵי הַיָּם, הֲרֵי פַּרְצוּף שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּבְנֵי אָדָם מְלֹא הַסִּיט יֵשׁ בּוֹ כַּמָּה מַעְיָנוֹת וְאֵין מִתְעָרְבִין זֶה בָּזֶה.

מֵי עֵינַיִם מְלוּחִין, מֵי אָזְנַיִם שְׁמֵנִים, מֵי הַחֹטֶם סְרוּחִים, מֵי הַפֶּה מְתוּקִין…

וַהֲלוֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר, וּמַה מְּלֹא הַסִּיט יֵשׁ בּוֹ כַּמָּה מַעְיָנוֹת, הַיָּם הַגָּדוֹל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה…

במקום שיש שונות יש היררכיה. אנחנו למשל מעדיפים מים מתוקים על מלוחים או סרוחים. אבל במקום שאין שונות, האלימות של ההאחדה היא עוד הרבה יותר בלתי נתפסת. היא האלימות של רהב, אל הים המיתולוגי, אותו מחץ אלוהים.

האלימות אורבת גם לחסידי השוויון. היא אורבת לחסידים באשר הם.

שבת שלום

זיוה

נ.ב. אני חוגגת השבת את סיום חמשת החומשים (עם שתי פרשות שדילגתי ופרשה אחת שפרסמתי באיחור). לוקחת הפסקה לחשוב מה בא לי ללמוד. (אחרי שאסיים סוף סוף את עבודת הגמר לתואר השני שלי.)

התחלתי בפרשת חוקת באתגר התיאולוגי שמציבות זו בפני זו הראציונליות מול השרירותיות, ואני מסיימת בהאחדה המוסרית המסוכנת שיוצרים שוויון ואפילו אנרכיזם עם ההיררכיה. בסופו של דבר הכפירה האמונית מתאחדת עם הכפירה המוסרית. אלא שהכפירה היא משעממת וריקה. אם בתוך הכפירה הצלחתי למצוא משמעות, למרות הכל. אם מצאתי אבחנות בין טוב לרע ובין רע למרושע, בין ספק לשקר  ובין שקר לשקר גדול יותר –  למדתי משהו. אם לא הצלחתי למצוא זאת, חבל. תודה על הפלטפורמה שהכריחה אותי לחשוב וללמוד.