רכילות גאה מן המאה ה-19- על צ'ייקובסקי, חרסינה, הערצה גלויה לגברים ונישואים כושלים.

מאת: אהובה רויטל

פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי

פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי

עוד בצעירותו תואר פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי כעדין נפש ובעל אופי נשי. אפילו פאני, האומנת שלו, כינתה אותו בשם "ילד-חרסינה". צ'ייקובסקי, ילד הפלא שהחל ללמוד פסנתר בגיל חמש והפך למלחין ולמתזמר צעיר ומבטיח כבר בגיל 23 עם תחילת לימודיו בקונסרבטוריון של פטרבורג, נולד הישר אל זרועותיו הנוקשות של שלטון הצאר הרוסי. בימים ההם לא היה מקום לעדני-נפש שכמותו.

בשנים 1874-5 כתב צ'ייקובסקי את הקונצ'רטו הראשון שלו לפסנתר, אותו הקדיש בתחילה לפסנתרן הרוסי ניקולאי רובינשטיין, שהשמועות מספרות כי העריץ במיוחד…

רובינשטיין שמע את היצירה ונתן לצ'ייקובסקי ביקורת נוקבת במיוחד, יחד עם דרישה לשנותו ולשכתב אותו מחדש, בטענה כי הקונצ'רטו לא מתאים כלל לנגינה בפסנתר. זה התעצבן עליו ושינה את ההקדשה מרובינשטיין להנס פון-בילוב (פסנתרן ומנצח גרמני שיש אומרים כי גם אותו העריץ במיוחד).

השמועות הרבות על נטיותיו המיניות הולידו דעות שונות בקרב המבקרים. יש שטענו כי הסתיר את מיניותו ונישואיו הכושלים בשנת 1877 אל תלמידתו אנטונינה מיליוקובה היו ניסיון לטשטש את נטיותיו, ויש הטענו כי  לא הסתיר כלל את מיניותו וראה את נטיותיו כחלק בלתי נפרד מאישיותו. הנישואים עם אנטונינה היו מעשה שצ'ייקובסקי התחרט עליו במהרה. הוא נטש אותה ימים ספורים לאחר החתונה, ומצבו הנפשי היה אז מעורער ביותר. רק שכנועיו של אחיו, מודסט, מנעו ממנו ברגע האחרון לשלוח יד בנפשו.

שתי המערכות מסכימות פה אחד כי צ'ייקובסקי אכן העדיף גברים והיה מודע להשלכות של "מה יקרה אם יראה את נטיותיו בציבור", הן מבחינת המוניטין שיצא למשפחתו ולקרוביו והן מבחינת הרשע האכזר של שלטון הצאר הנורא.

ובכל זאת, לצ'ייקובסקי היה את השילוב הזה באישיותו, שילוב של חינוך נוקשה, ביישנות והצורך בריצוי קרובי משפחתו שגרם לו להישאר בארון: להמשיך בנישואים כושלים לנשים שונות, ותוך-כדי להישאר במערכות יחסים פתוחות עם גברים.

הנישואים הכושלים הרבים והרצון למשפחה ולילדים משלו (כמובן שאפשרות זו לא עלתה על הדעת באותם ימים בקרב זוגות חד-מיניים),  לא השפיעו על אישיותו העדינה ולו במעט. צ'ייקובסקי המשיך להפתיע באישיותו החרסינאית (מלשון חרסינה), וכתב יצירות רבות עדינות ונפלאות, שהגדולה שבהן, לפחות לפי עניות דעתי, היא הריקוד הידוע מתוך "מפצח האגוזים", בה ניתן כמעט לחוש כאילו שוחים בתוך צמר-גפן, ואין ספק שלאחר האזנה ליצירה הזו אפשר בהחלט להבין מהיכן מגיע כינויו ה"חרסינאי".

צ'ייקובסקי מת בסתיו  1893, והוא בן 53 במותו. גם כאן הדעות חלוקות: יש אומרים כי מת מכולרה (מחלה שהייתה נפוצה אז בפטרבורג בעקבות שתיית מים שאינם רתוחים), ויש הגורסים כי התאבד בשל החשש כי נטיותיו המיניות יתפרסמו ברבים.

על הסימפוניה השישית שלו, שכונתה גם "הסימפוניה הפאתטית" הוא זכה לנצח בעודו בחיים, ימים ספורים לפני מותו. אין דרך טרגית יותר לתאר את מותו, בין אם מת ממחלה או התאבד, מזו של הפרק האחרון בסימפוניה. המלנכוליות הניכרת כאן בחזרה המורגשת לצורה ולמבנה הקלאסי של סימפוניה (בדרך-כלל כתב בסגנון רומנטי יותר), מוצגת כמו סיפור המספר את חייו ומותו הטרגיים כשהכל נדחס בפרק אחד של 10 דקות, ונשמעת קצת כמו רקוויאם כואב שכתב צ'ייקובסקי הרגיש על עצמו.