מצעד הגאווה באשדוד 2012מאת: מיכל

גדלתי בניר גלים- מושב דתי ליד אשדוד ומאז ומתמיד אשדוד היתה "העיר שלי"- וכששמעתי שהשנה בפעם הראשונה יש שם מצעד ידעתי שאני בוודאות אהיה שם. נכון שעכשיו אני כבר גרה בתל אביב, ונכון שעכשיו אני פחות מחוברת גם למושב וגם לאשדוד עצמה, ובכל זאת אני רואה חשיבות רבה בלהשמיע את קולנו ולהגביר את הנראות שלנו גם בערי פריפריה וגם במקומות שהנוכחות שלנו תהיה פחות קלה לעיכול, ובשבילי המצעד באשדוד היה עוד סימן דרך להשיג את המטרות האלו.

הגעתי למצעד יחד עם בת הזוג שלי ושלושת אחיי המקסימים והתומכים, היה מרגש ומשמח לראות את דגלי הגאווה מתנוססים להם בגאון ובלי חשש בלב ליבה של העיר.

בהתחלה היינו בדוכן של בת קול, חילקנו סטיקרים לעוברים ושבים. האחים שלי אף הגדילו לעשות והלכו לחלק סטיקרים שלנו, תוך פעולות של הסבר ושיווק לקהל הרחב (תודה משפחה יקרה! ).

המצעד התחיל ואני אישית התרגשתי לצעוד בדרכים מוכרות מילדותי ונעוריי כשעוד הייתי מבולבלת או בארון או סתם עדיין מתביישת… פתאום לצעוד שם ב"עיר שלי" יד ביד עם בת הזוג, עם המשפחה, עם הבלונים הסגולים של בת קול ועם כל הצבעים הססגוניים של דגלי הגאווה. פייר, הרגיש גאווה, אומץ, תעוזה ומין תחושה אישית שלי של "הנה, עשיתי עוד צעד של השלמה, עוד צעד בדרישה על קולי, נראותי וזכויותיי" וכמובן גם תחושה של צעד משמעותי וחשוב לכלל הקהילה הגאה.

התחושה התחזקה כאשר ראיתי מרחוק (ואז מקרוב) את הפגנת הנגד שאירגנו נגד המצעד. שלטים עם כתובות שחלקן מצחיקות, חלקן מרגיזות ובעצם כולן מכאיבות… מול "הפגנת הנגד" הקהל פצח בשירה "באנו חושך לגרש.." וקבוצת צועדות בת קול בשירה חסידית רמה ברורה ולא מתביישת. אני יכולה לכתוב על התחושות והמחשבות שעלו בתוכי בזמן המפגש מול המפגינים נגדנו אבל קצרה היריעה מלהכיל ובנוסף אני עוד בתחושות מעורבות שאני מתקשה למלל או להמשיג.

חוץ מזה שבא לי להתרכז בתחושות הגאווה והשמחה שליוותה אותי לאורך המצעד ופחות מול קומץ המפגינים האלו.

אז המשכנו לצעוד כשקבוצת מתופפים מלווה אותנו (ומשאית אחת מקדימה..) בשירים ובריקודים ובעיקר עם ראש מורם ולא מסתתר- כי גם בעיר הזאת מגיע לנו לצעוד. וגם בעיר הזאת מותר וראוי לדרוש שוויון זכויות ואת קבלת האחר.

בסוף הצעידה הגענו לפאב "זה" – פאב חברתי וסופר מגניב בחוף הקשתות ותמיד כייף ונחמד לשתות בירה בים בליווי מוזיקה וכשהכל נצבע בצבעי גאווה ועוד בעיר אשדוד אז על אחת כמה וכמה!

אחרי המצעד נסעתי לעשות את השבת בבית הוריי שכמובן שאלו והתעניינו ויחד איתם גם עוד כמה חברים וחברות שלפעמים שואלים יותר ולפעמים מתעניינים פחות בזהות שלי ובדרך שבה בחרתי לחיות את חיי. המצעד נתן לי הזדמנות לדבר איתם קצת על זה ולהביא את החלק הזה מולם, עוד פלוס גדול שהרווחתי מהמצעד.

בקיצור- היה מרגש, משמח, מלא באומץ ובגאווה. ובאמת שהעיקר זה לא לפחד כלל…