אחרי לימוד התורה האינטנסיבי של שבועות, רגע קטן, הרף עין של מדרש, לפרשת בהעלותך:
הציווי להעלות את הנרות במשכן משגע את המדרש. בשביל מה אלוהים צריך אור?!
המדרש נותן המון הסברים לנרות. הם באים מתוך אהבת ה' אלינו, כדי לתת לנו הרגשה טובה שאנחנו עושים משהו, כדי לייחד אותנו ביחס לגויים וכו' וכו'.
אבל הכי נוגע ללב המדרש, כשהוא מנסה להוכיח כמה אלוהים שולט באור, וכמה אור יש לאלוהים. הסיפור הכי צובט בעיני עוסק ביכולתנו לראות. כך מספר מדרש במדבר רבה, (פרשה ט"ו סימן ז'):
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
עֵינַיִם שֶׁיֵּשׁ בְּךָ יֵשׁ בְּתוֹכָן לָבָן וְשָׁחוֹר,
וְאֵין אַתָּה רוֹאֶה מִתּוֹךְ הַלָּבָן אֶלָּא מִתּוֹךְ הַשָּׁחוֹר.
וּמָה אִם עֵינֶיךָ שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן שָׁחוֹר וְלָבָן אֵין אַתָּה רוֹאֶה אֶלָּא מִתּוֹךְ הַשָּׁחוֹר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכֻּלּוֹ אוֹרָה, הוּא צָרִיךְ לָאוֹרָה שֶׁלָּכֶם?!
כל גלגל העין הוא סומא. גם העיניים הכי יפות בעולם הן עיוורות ואטומות. המבט והמבע מכוננים באמצעותו של חור. נולדים מהאפלה. נבראים מהחלל הפנוי.
מי שחללו נאטם הוא נכה.
בקריאה ראשונה אומר המדרש שאם הקב"ה יכול לברוא לנו אור מתוך השחור שבעינינו, הרי הוא שכולו אור, וודאי לא צריך את האור שלנו.
אבל בקריאה שניה ברור שההיגד על הקב"ה כלל לא מתאים למשל על העין. אם המבט הוא תוצר של החלל השחור הרי שהקב"ה שכולו אור אינו מסוגל כלל להביט. למעשה המדרש היה צריך להסתיים בסימן קריאה: בגלל שכולו אורה הוא צריך את האור שלנו.
אור הנר שלנו הוא חלקי. הוא כבה מדי לילה או לפחות הולך ומתמעט. הוא דורש העלאה והטבה מדי בוקר. הוא נע בכל רוח מצויה. הוא מלא צללים כהים בתוכו. הוא ניזון מאווירו של עולם, מהחלל. במקום שאין חלל (וחמצן) אין להבה.
ממש כמונו, כדי ליצור מבט ומבע נזקק הקב"ה לחלל. הקב"ה שכולו אור זקוק לחללים שלנו. וכאלה יש לנו הרבה. מהחללים של הבריאה נדלקת המנורה.
שבת שלום
זיוה