פרשת 'בשלח' נפתחת בתוכניתו של אלוהים להוביל את העם ממצרים דרך ים סוף. נשמע מוזר לחצות ים כדי להגיע למקום חדש… מטבע הדברים, כאשר בני ישראל מגיעים לים סוף, בעיניהם הים הוא מכשול ולא בדיוק דרך… וכך נאמר בפרק י"ד 9-10: "… וישיגו אותם חונים על הים… וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם, וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה'". בני ישראל נלכדים בתווך- הים לפניהם ומצרים אחריהם.
על פי מדרש מכילתא דרבי ישמעאל, באותו רגע נחלקו ישראל לארבע כיתות: ארבע כתות נעשו ישראל על הים. אחת אומרת לפול אל הים, ואחת אומרת לשוב למצרים, ואחת אומרת לעשות מלחמה כנגדן ואחת אומרת נצווח כנגדן. (מסכתא דויהי בשלח, פרשה ב') המדרש מציג בפנינו ארבע אפשרויות של תגובה שייתכן שגם אנו חווים ברגעי משבר: ללכת קדימה ומה שיהיה יהיה; לוותר ולהכנע בפני המכשול; להיאבק; או לבחור בצרחות, בלחץ, בהיסטריה. הבחירה בידינו.
בני ישראל צועקים אל משה, ומשה, יש להניח, צועק אל ה' שיושיעם. בכל אופן, הוא אומר לעם "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום.. ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (י"ד 13-14) תשובתו של ה' מפתיעה, כשהוא מחזיר את הכדור לידי בני ישראל, באומרו למשה: "מה תצעק אליי?! דבר אל בני ישראל, וייסעו!" (שם, 15).
אלוהים מזכיר לו, שלא די באמונה באל – בני האדם צריכים גם להאמין בעצמם ולעשות מעשה. בעקבות דבריו של ה' מרים משה את מטהו והים נבקע לשניים, כך שבני ישראל יוכלו לעבור ביבשה, כשהמים להם חומה מימינם ומשמאלם. אבל הנס הגדול של אלוהים לא יכול לקרות מבלי שבני ישראל יאמינו בעצמם "ויסעו", כלומר יזוזו ממקומם, ולא ייתקעו במקום.
הקריעה של ים סוף נעשית רק כשמשה מבין שעליו להרים את מטהו ולבקוע את המים לשנים. רק לאחר מעשה זה – הנס מתרחש. רק כשמשה והעם מאמינים בעצמם וביכולת שלהם לעשות שינוי- זה קורה.
את הנס הענק הזה ניתן לפרש לכיוונים רבים. אם ניקח את ים סוף כמשל למכשולים וקשיים בחיינו, נוכל לומר כי לעיתים אנחנו מרגישים תקועים, שאין לנו יכולת לעבור מכשול כלשהו. והנה, לאחר שאנחנו מוכנים לזוז מן המקום, לעשות צעד אחד קטן, מסתבר שהשביל נפתח לפנינו, כמו ים סוף. אנחנו מגלים פתאום שיש לנו יכולת להתמודד עם המכשול, הקושי או הדילמה. כל מה שהיינו צריכים הוא אמונה ביכולתנו והמוכנות לעשות את הצעד הראשון. זהו הצעד הקשה ביותר. אחריו, לעיתים קרובות, הדרך נסללת.
כמובן שלא תמיד הסוף הוא כזה שמח וטוב. לא תמיד הדרך נסללת ולא תמיד המכשול יורד ואנחנו ממשיכים. השאלה היא מה עושים במצבים כאלה בהם חוסר האמונה גדול? איך ממשיכים?
***
כשקראתי את הפרשה וחשבתי על הדברים הללו, חשבתי גם על השירה והאמונה שיש בנס. נזכרתי בשיר THERE CAN BE MIRACLES מהסרט "נסיך מצרים". נזכרתי בו משתי סיבות. האחת כי השיר מתאר בדיוק את האירועים בפרשתנו וכי בתוכו מתנגן לו חלק מ"שירת הים" בעברית. כל פעם מחדש אני מתרגשת מהשיר, מהמילים העבריות והעתיקות שמושרות בסרט הוליוודי ענק, מהמבטא האמריקאי המצחיק של השרים, מההתרגשות הגדולה בקולות הילדים השרים את שירת הים לאחר הנס הענק שהם רואים.
הסיבה השנייה היא כי אני נזכרת במילים- יכולים לקרות ניסים. חלק מחברותיי וחבריי יודעות כי לאחרונה איבדתי חברה קרובה, לאחר כמה ימים שהייתה תלויה בין חיים למוות. ימים אלו היו קשים מאוד עבור כולנו, אך גם מאוד מיוחדים. בימים שעברו עלינו הרבינו בתפילה, במעשים טובים, בלקיחת אחריות על אחרים ועל החברה כולה, בהחלטות אישיות וכלליות לעתיד, כל אחת/ד ממקומה/ו. מתישהו בימים שעברו עליי כתבתי בוול שלי בפייסבוק על אמונה, ניסים ותפילה.
וזה מה שכתבתי אז, 30 בספטמבר 2014:
חברה טובה שלי מאושפזת מאז שבת בטיפול נמרץ.
המצב שלה קשה, אבל כולנו מנסים לשמור על אופטימיות.
בימים אלו, כשכולנו מתפללות ומתפללים לרפואתה- גיליתי מחדש את מושג התפילה והתחינה.
הצלחתי להוריד מעליי קצת את הציניות ולקוות לנס. נס אמיתי.
הבנתי שאלה הדברים היחידים שנותרו לי לעשות כרגע.
הבנתי שהציניות רק מזיקה ושמה שנותר לנו- הוא להאמין.
There can be miracles when you believe…
אנא התפללו לרפואתה – כל אחד לפי דרכו וכוחו. עשו מעשים טובים בעבורה.
״מַכְנִיסֵי רַחֲמִים הַכְנִיסוּ רַחֲמֵינוּ
לִפְנֵי בַּעַל הָרַחֲמִים
מַשְׁמִיעֵי תְפִלָּה הַשְׁמִיעוּ תְפִלָּתֵנוּ
לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה
מַשְׁמִיעֵי צְעָקָה הַשְׁמִיעוּ צַעֲקָתֵנוּ
לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ צְעָקָה
מַכְנִיסֵי דִּמְעָה הַכְנִיסוּ דִמְעוֹתֵינוּ
לִפְנֵי מֶלֶךְ מִתְרַצֶּה בִּדְמָעוֹת
הִשְׁתַּדְּלוּ וְהַרְבּוּ תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה
לִפְנֵי מֶלֶךְ אֵל רָם וְנִשָּׂא״
אני קוראת את הפרשה לאור מה שכתבתי והרגשתי אז. האמונה חייבת לבוא יחד עם המעשה, והמעשה חייב, אבל חייב, מבחינתי לבוא יחד עם האמונה. אמונה במשהו גדול ממני, באופטימיות, באפשרות לשינוי, ובעצמי. האמונה לא פותרת אותי מלפעול לשינוי בתוכי ומנגד המעשה לא מבטיח לי שינוי בעצמו. אלוהים מלמד אותנו, בדבריו למשה, כי הדברים משולבים וכי אין טעם לחכות לאירוע שיירד מהשמיים, אלא יש להביא אותו.
אמנם לא תמיד נצליח לגרום לאלוהים לעשות את מה שרצינו ממנו… אבל אנחנו יכולים לעשות את המאמץ. אנחנו נדרשים להצטרף למאמץ של ה' שעושה מאמצים בעצמו. אם אנו לא נעשה מעשה- מה הטעם?