בפרשתנו סיפורים רבים- מעניינים ונפלאים, ביניהם- פרה אדומה וטומאות שונות, הכאת הסלע ע"י משה במקום דיבור, העונש של אהרון ומשה על כך ומותו של אהרון, תלונות בנ"י (כן, כן, עוד כמה…), המגפה שפושה בעם, המלחמה נגד מואב וסיחון וכו'. אני מבקשת להתמקד בסיפור של תלונת בנ"י, ובעיקר בעונש ובהצלה של "נחש הנחושת".
הסיפור מתחיל בבני ישראל שמתלוננים "כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלֹקל" (כא 5), ועקב כך שולח ה' בהם נחשים שרפים. רבים מבני ישראל מתים מפגיעת הנחשים, וכאשר משה מתפלל בעד העם, הוא מצטווה: "עשה לך שרף ושים אֹתו על נס והיה כל הנשוך וראה אֹתו וחי. ויעש משה נחש נחֹשת וישִמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחֹשת וחי" (שם, 8-9).
מה הקשר בין ההבטה על אותו נחש והצלתו של הנשוך, ובניסוחם הידוע של חכמים: "וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נימוקים" (משנה, ראש השנה ג: ח). תשובתם של חכמים היא שעצם הרמת הראש כלפי מעלה וההיזכרות בכך שהקב"ה מסובב ומנהיג את העולם, היא התרופה והפתרון. אכן נצטווה משה לשים את הנחש על "נס" (=דגל), במקום גבוה, כך שכולם יראו וייאלצו להרים את הראש כלפי שמיא. כלומר, התרופה תהיה ע"י שעבוד לה' והכרה במלכותו.
הרמב"ן על פס' 9 רואה במעשה ההסתכלות על הנחש סגולה רפואית מצד אחד, ועניין חינוכי מצד שני- להביא לתודעת האדם מי הוא זה שבכוחו להמית ולהחיות: "והנראה בעיני בסוד הדבר הזה … והכלל, כי צוה השם שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו ושמו, וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחשת שהוא כעין המזיק לגמרי, היה חי, להודיעם כי השם ממית ומחיה." לפי זה, יש משמעות לכך שאותו עצם ממש הוא הממית וגם המחיה. הריפוי באמצעות הגורם המזיק עצמו, תעורר את הנשוך להאמין שה' הוא המרפא, הוא המחיה והוא הממית, לא התרופה עצמה. אם כן, הנחש אינו בעל כוחות אלא אלוהים, שמפעיל אותו ואותנו.
חזקיה מלך יהודה מכתת את נחש הנחושת
נחש הנחושת עמד בישראל במשך שנים רבות, מימי משה רבנו עד ימי חזקיה מלך יהודה: " וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה, כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחֻשתן" (מל"ב יח 4). חזקיה, שהיה מלך טוב מאוד וצדיק, הרס את העבודה הזרה שהייתה בקרב העם באותה תקופה, ובין היתר הרס את נחש הנחושת. מהו אותו נחש המוזכר כאן ואיך הוא קשור לנחש שהצטווה משה להכין?
חז"ל תוהים על מעשהו של חזקיה- איך ייתכן שמשה צווה על הצבתו של נחש הנחושת, וחזקיה כיתת אותו? "וכי עבודה זרה היה? והלא משה רבינו עשאו? מלמד שטעו ישראל אחריו, עד שבא חזקיה וגנזו" (תוספתא עבודה זרה ג:יט). התהייה של חז"ל במקומה. איך ייתכן שמשה רבינו הכין חפץ מסוים ששימש לאחר מכן לעבודה זרה. והתשובה היא ברורה- אותו חפץ, שבתחילה לא נחשב לעבודה זרה כלל וכלל שהרי ה' ציווה עליו, נהפך עם השנים וההתפתחויות לע"ז.
אז איך זה קרה? ולמה? אני מאמינה שעם השנים הזדקקו עם ישראל ליותר ויותר סמלים שיעזרו להם בעבודת ה', וכך מצאו להם את הנחש ולקחו אותו לכיוון אחר לגמרי ממה שיועד בתחילה- לע"ז. אלוהים התכוון להראות להם שהנחש והריפוי שלו איננו מוחשי, אך עם ישראל הפך את הנחש למהות בפני עצמה, והתעלם מכך שהיא רק סמל לדבר אחר.
וכאן אנו חוזרים להשתעבדות שהוזכרה אצל חכמים. ההסתכלות כלפי שמיים, הייתה התכווננות של עם ישראל לה'. ברגע שהם התרחקו מהתכוונות זו הם החלו לעבוד ע"ז, ובעצם לחפש את עצמם בתור הנחש. הם כבר לא כיוונו לשם שמיים (מה זה אומר? על זה אפשר לדון באריכות במקום אחר..), אלא ניסו למצוא את עצמם ואת הצרכים שלהם בתוכו. וכך בעצם יצא שבעבודת הנחש הם עבדו את עצמם. ייתכן שהם היו זקוקים לסמל מוחשי שיעזור להם לעבוד את ה' (כדוגמת חטא העגל), אבל לאט לאט הם שכחו שזהו רק סמל והחלו לעבוד אותו ולמצוא בו את המהות.
אני חושבת שמושג ע"ז השתנה והתפתח מאוד עם השנים. כיום ניתן לקחת מושג זה לכיוונים רבים, ואף שונים. לדעתי ע"ז כיום היא עשיית מעשה שאינו נובע מתוך המהות עצמה (רצון ה') אלא מתוך מניע זר. זוהי השתעבדות לדבר עצמו, לסמל ולא למהות. אני מאמינה כי כשאנו לא מתכוונים לעשיית המעשה מתוך מהותו והופכים את הדברים על פיהם- רואים את עצמנו בתוך המעשה, לא רואים אחרים, לא רואים את הקב"ה שציווה או מצפה מאיתנו לעשות מעשה כזה או אחר- אנו עובדים ע"ז. כשאני רואה את המעטפת ואת החיצוני ולא את הפנימי, או כשאני מחפשת רק את טובתי ולא טובת אחרים- אני עובדת ע"ז.
הייתי רוצה להצליח להסתכל על המציאות בצורה אמיתית, לא לחפש רק את עצמי וטובתי אלא לחפש את המהות, להתכוונן לקב"ה, ובסופו של דבר למצוא את האחר העומד שם לצידי- ובכך להגיע לעבודת ה' אמיתית.
שבת שלום!