כידוע לרובכן, אני מחנכת ומורה לתנ"ך בתיכון בירושלים. אהבתי לתנ"ך עזה. את רוב הנושאים בפרשת נח אני מלמדת כחלק מהוראתי בכיתות, אך כעת בקוראי את הפרשה בפעם המי יודע כמה- עלו אצלי נושאים שממש לא עסקתי בהם בכיתות. בכל מפגש עם נושא- גם אם הוא בפעם המיליון- אני מוצאת בו משהו חדש. כל יום לומדים דברים חדשים. וזה נהדר!!
נושאים רבים יש בפרשה זו, וביניהם המבול והציווי של ה' על נח להיכנס לתיבה עם משפחתו המצומצמת ועם בני חיות ספורים בלבד, לאחר השחתת הארץ ע"י בני האדם. הקב"ה מחריב את העולם מפני שהוא חשב שאין עולם כזה ראוי להתקיים. אני רוצה להתעכב דווקא בנושא של היציאה מהתיבה, לאחר שוך המבול, ולאחר שאלוהים מכריז כי לא יהרוס את העולם בשנית.
ביציאתם מהתיבה, ישנה תחושה של התחלה חדשה בעולם. הם החלוצים, הם המיטב ומכאן הכול מתחיל מחדש. ישנו סיפור מוכר ביהדות על החברת העולמות על ידי ה'- אלוהים יוצר עולם ומחריב אותו, עד שמגיע לבריאת העולם הנוכחי, ואותו הוא משאיר על כנו. השחתת העולם במבול אינה השחתה טוטאלית, כיוון שאלוהים משאיר בעולם מספר מובחרים שימשיכו אותו. אילו חשב הקב"ה שאין העולם ראוי להתקיים כלל, לא היה מקיים את נח ומשפחתו ואת בעלי החיים לאחר המבול, וקיומם של אלה גם לאחר המבול מוכיח שהקב"ה רוצה בעולם ובאדם, אלא שלא באותו עולם שהיה לפני המבול. אך האם העולם מתקדם? האם ישנו תיקון לעולם הישן אותו ה' החריב?
ראשית, האמירה המאוד פסימית של ה' כי "יצר לב האדם מנעוריו" (ח', כ"א) מעציבה מאוד ולא מקדמת אותנו לכאורה לשום מקום. שנית, הציווי שעליו מצטווה נח ובניו על המשכיות העולם.
נח מצווה בתחילת פרק ט' ציוויים חדשים-ישנים המוזכרים גם הם בתחילת הספר לאחר יצירת האדם בפרק א'. החידוש בציוויים הללו קשור בעיקר בשני תחומים: א. הגדרה מחדש של יחסי האדם ובעלי החיים. ב. איסור שפיכת דם – ההגדרה היסודית של יחסי אדם לאדם.
וכך לשון הפסוקים בפרק ט':
(א) וַיְבָרֶךְ אלוקים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ: (ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ: (ג) כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל: (ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ: (ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: (ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אלוקים עָשָׂה אֶת הָאָדָם: (ז) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ:
הדגשתי את הפסוקים שכפי הנראה נמצאים בהם החידושים העיקריים של הפרשה, כפי שכתבנו לעיל.
החידוש ניכר על רקע ציוויי האדם בפרק א':
(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אלוקים וַיֹּאמֶר לָהֶם אלוקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: (כט) וַיֹּאמֶר אלוקים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: (ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:
הפסוקים בפרשתנו, בתחילת פרק ט', מתייחסים לפסוקים אלו, וחוזרים או משנים את הנאמר בהם, וכפי שצויין כבר לעיל – בפסוקים בפרשת הבריאה אין איסור על שפיכות דמים, ואין גם היתר לאדם לאכול בשר, אלא רק צמחים.
מצד אחד ישנה התחלה חדשה של העולם ואמונה של ה' באדם שמשהו בעולם זה ישתנה. ומנגד, ישנה תחושה של ירידה. אמנם נצטווה האדם על איסור שפיכת דמים, אך יחסי הכוחות שבינו ובין החיות השתנו (לדעתי לרעה)- כעת האדם יטיל את מוראו על החיות והוא רשאי לאכול אותם. ניתן לומר כאן כי זהו דבר חיובי, שהורחב התפריט של האדם, אך זה מבטא בעיניי יחסי עליונות ושליטה שלא הייתה קיימת בין האדם לחיות בעת יצירת האדם הראשון.
בברכת ה' לאדם הראשון ניתנה לו הממשלה על כל יצורי עולם – דגת הים, עוף השמים, וכל חיה הרמשת על הארץ. בפרק א' רדיית האדם בבעלי החיים מוצגת כמטרת בריאתו של האדם, וכתובה עוד לפני הברכה: "ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים…" (פס' כו). לעומת זאת, מברכת נח נעדר שלטון זה, ובמקומו מופיע מורא וחת, פחד ואימה. האדם שאחרי המבול אינו מושל ומולך ביצורי העולם, גם אם טבע בו הקב"ה תבונה יתירה כך שכל החיות מפחדות ממנו.
ממילא, מובן מדוע המשכה של הברכה אודות המלוכה שניתנה לאדם אינה מתירה לאכול בעלי חיים, ואילו ברכת ה' לנח, אודות פחד החיות מהאדם ממשיכה ומאפשרת את אכילת בעלי החיים. תפקיד המלך הוא לדאוג לסדר החברתי בממלכתו, לעשות צדק ומשפט ולדאוג לנתיניו. כל עוד אדם ניצב בעולמו כמולך ושולט על העולם, הרי ברור שאין הוא יכול לאכול את נתיניו. אדרבא – תפקידו לדאוג לסדר שבעולם ולהרמוניה שצריכה לשרור בין כל החיות. אולם, ברגע שהאדם נכשל בתפקידו זה, וחדל מלדאוג לסדר בעולמו של הקב"ה, אזי הופרה ההרמוניה בכל הארץ, ובכל בשר: "וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (ו', יב).
איסור אכילת בשר נובע מן התפיסה שאין להרוג בעלי חיים, שהם קרובים בדרגת יצירתם לאדם. טעם מוסרי-עקרוני זה מעורר עתה ביתר שאת את השאלה: מדוע אפוא הותרו הריגת בעלי חיים ואכילת בשרם לבני נח אחר המבול? והלוא זהו ויתור על דרישה מוסרית יסודית שנדרש אדם הראשון!
לסיכום, ניתן מצד אחד לראות את נושא אכילת הבשר כעליונות של האדם, אך מצד שני לראות בזה סמל לפחיתות.
—-
כל זה טוב ויפה, אבל האם אנו נשארים ברמה זו של "ירידת הדורות" ומדגישים את הדרדרות האנושיות. איך נוכל לחיות עם עצמנו ועם חיינו בצורה כזאת?
אני רוצה להציע כיוון אחר שיוכל לעזור אולי בהתמודדות עם סוגיה זו. איעזר בגישתו של הרב קוק לנושא דרך מאמרו "חזון הצמחונות והשלום". רק לשם גילוי נאות- אני אינני צמחונית בחיי, אבל מאוד מתחברת לסוגיה זו ורוצה להאמין בטוב שמציע הרב קוק. בעיניי, הרב קוק, שמדבר על צמחונות לעתיד לבוא, בה האדם חוזר ל"טבעו" הראשון, או לפחות לתפקיד האדם בראשונה- מתמודד עם שאלה של עדנות ועדינות בכל הנוגע לחיינו.
הרב קוק כותב כך:
וביותר, שכבר העידה תורה שפעם אחת התאוששה האנושות בכללה להתנשא אל מצב המוסר הרם הזה, כפירושם של חז"ל בכתובים המוכיחים שאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה. "הנה נתתי לכם את כל עץ זורע זרע לאכלה". רק אחר שבאו בני נח, אחר המבול, הוא שהותרה להם, "כירק עשב נתתי לכם את כל". ומעתה האפשר הוא לצייר שתהיה נאבדת לנצח טובה מוסרית רבת ערך, שכבר היתה במציאות נחלה לאנושות?! על אלה וכיוצא באלה נאמר (איוב ל"ו, ג): "אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק". העתיד, הוא ירחיב את צעדינו ויוציאנו מן השאלה המסובכת הזאת.
הרב קוק סבור שההיתר לנח ולבניו מהווה נסיגה מוסרית וויתור למין האנושי, שסיבתם היא נפילתו המוסרית של המין האנושי, אותה נפילה שהביאה עליו את עונש המבול. עתה, לאחר סיום המבול, מצמצם ה' את תביעתו מן האדם.
הרב קוק מאמין כי על האדם להגיע לרמה מוסרית זו, של חיבור בין האדם לחיה מחדש. הוא מבקש לתקן, בעיניים קבליות מאוד, את מה שנעשה ע"י האדם הראשון שהחריב את עולמו של הקב"ה. על ידי זה שנהיה עדינים קצת יותר, שנסתכל על היצור השני – בין אם הוא חיה או בן אדם אחר- ביתר עדינות ומוסריות. זוהי רמה גבוהה מאוד. וזוהי החזרה לישות של האדם הראשון.
גם הרב קוק מבין כי זוהי דרך לא פשוטה וכי ייקח זמן להגיע לשם. הוא מדבר על העתיד. אך לדעתי מאמין כי זה עתיד לקרות. עתידים הקרבנות להיבטל מן העולם, עתידים בני האדם לאכול רק מה שהם זקוקים לו ולא מכל הבא ליד ומעל לצורכם.
כל זמן שהמעמד המוסרי של האדם מכל צדדיו, בין מצד חלישות החומר שהיא תולדה ישרה יוצאת מהחולשה הפגעים האנושיים ככללם, תולדות נאמנות הנה מעוונותינו ועוונות אבותינו, נצרכים הם לבל ירום לב האדם בגאותו, לבלע ולהשחית כל קושט ודת, לנאץ כל קֹדש, כל צדק ויושר, בין מצד עצם מדרגת המוסר הנמוכה שלא הגיע זמנה כלל להיות אפילו רשאה להטפל עם הצד המוסרי של משפטי בעלי חיים, ע"כ כל אותו הזמן הגדול והארוך שהאדם עודנו נזקק ונדרש לאכילת בשר, לזביחת בעלי חיים לצרכיו, כל הזמן שעוד יש חפץ בהחזקת החיץ המבדיל בין האדם ובין יתר החיים, מצד צורך שמירת מעלתו המוסרית שלא תתחבל ותתטשטש – כל הזמן הזה כמה מגונה יהיה, וכמה שפלות ערך והריסת מצב של התרוממות הנפש תביא לאדם דליגה פחזנית כזאת…