לע"נ דוד מנחם בן רבקה לאה ויעקב לייב גורדון הי"ד
במהלך השבוע, התכנון שלי היה לכתוב על "ובערת הרע מקרבך", על איך מבערים את הרע שבקרבנו-בתוכנו. אבל אני חוזרת עכשיו מהלוויה של דוד גורדון הי"ד (זו לא טעות) והפסוק הזה, עם ההקשר שלו, מקבלים משנה תוקף.
"כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם; וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת., אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם.לֹא תִשְׁמַע אֶלדִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶלחוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא: כִּי מְנַסֶּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶםאֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם.אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, וְאֹתוֹ תִירָאוּ; וְאֶתמִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן.וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת, כִּי דִבֶּר-סָרָה עַל-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִיםלְהַדִּיחֲךָ מִןהַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ" (דברים, י"ג ב'-ו').
התורה אומרת לנו שיכול להגיע אלינו אדם שיראה כנציג הא-ל עלי אדמותושיתן לנו אות או מופת שבאמת יתגשמו "וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת", אבל אסור לנו להקשיב לואם הוא אומר לנו לא ללכת בדרכי ה'. ומה הם דרכי ה'? "מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום" (שבת קל"ג ב') מה הוא מבקש את הנרדף, אף אתה תבקש את הנרדף (עפ"י קהלת ג' ט"ו).
דוד פירסם בעבר שהותקף מינית כשהיה ילד וכשפנה לעזרה בקהילה, היא השתיקה אותו. כולנו יודעות שהטרור הזה משתולל כל הזמן. מטבע הדברים התקשורת לא מדווחת על כך כמו שהיא מדווחת על כל פצמ"ר שפגע באדם אבלגם הטרוריסטים וגם הסייענים שלהם לא מפסיקים לרגע. ועדיין אנחנו עסוקות יותר במלחמה בעזה או בחוק הגיוס או במה שלא יהיה מאשר במלחמה היומיומית הזו.
כדי שגבר יתקוף מינית הוא צריך להתייחס לנשים כאל חפצים. כשם שאנחנו לא מבקשות רשות מכסא לפני שאנחנו מתיישבות עליו, כך מבחינתו הוא לא צריך לברר את רצונה של האשה כי זה התפקיד שלה בעולם. כמו כל גישה קיצונית, היא לא צומחת בחלל ריק אלא בתרבות הכללית שמחזיקה באותן עמדות, אם כי באופן מתון יותר. לא משנה אם התרבות גורסת שהאשה היא אובייקט מיני שצריך לכסות או להחצין, העמדה העמוקה זהה. ואת העמדה הזו צריך לשנות. הבעיה היא שכל מגזר מכה על חזה המגזר האחר במקום לפתור את הבעיות שלו וכך מלבד הגברת השנאה ההדדית בעם, אנחנו לא מתקדמות לשום מקום.
אז מה כן אפשר לעשות? דוד גורדון הי"ד היה אמיץ וחשף את סיפורו תוך נכונות לשלם את המחיר הכבד שהחברה מטילה על נפגעות ובעיקר על נפגעי תקיפה מינית. נראה שבתחום הזה אנחנו כמו שהיינו בשנות התשעים מהבחינה הלהט"בית. ברוך ה', כבר יש כאלו שמעזות לצאת מהארון, אך המחירים החברתיים הם כה גבוהים שרובנו מעדיפות להישאר עמוק בפנים. הבעיה הקשה יותר היא שהרבה פעמים אנחנו גם מפנימות את יחס החברה ולא רואות בעצמנו את הנאנסת שבתוכנו. הכאב כל כך גדול ומפחיד שנראה שעדיף לקבור אותו עמוק עמוק, אבל הוא תמיד יהיה שם ובעצם אנחנו שוב משאירות את עצמנו לבד. האם אנחנו מסוגלות להסתכל לעצמנו בעיניים ולראות את הכאב בלי לברוח ממנו? האם אנחנו מסוגלות לחבק את עצמנו כפי שאנחנו? במעשים הלכאורה-קטנים-אבל-באמת-מאוד-קשים הללו אנחנו יכולות לשנות את העולם. אנחנו מחזירות לעצמנו את צלם הא-לוהים שנגזל מאיתנו. הגברת הכבוד שלנו כלפי עצמנו וכלפי הסביבה תיצור אדוות שיתפשטו בחברה כולה וירפאו אותה. זו הדרך האפשרית ואולי היחידה לבער את הרע הזה מקרבנו.
החיים לא בהכרח נהרסים כתוצאה מאונס כפי שהרבה חושבים ואומרים. הם נהיים כואבים ומפחידים יותר אבל אנחנו יכולות לבחור להפוך אותם גם למשמעותיים ורגישים יותר. הגוף שלנו יכול להתרפא ממחלות וטראומות נוראיות, קל וחומר שהנפש, האינסופית והדינמית, יכולה. אנחנו יכולות וצריכות לבחור בחיים.
*יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שברא כרצונו