אי אפשר שלא להתרגש מפרשת בראשית. טעם ההתחלה. טעם של סיפורי ילדות ואין סוף מדרשים. ההיזכרות בכך שגם לנו, ולו להרף עין של פרשה או שתיים, יש מיתולוגיה. בתוך דת שכל כך ממעטת במיתוסים לרגע אחד יש לנו בריאה וגן עדן.
האינטרנט לימד אותי ש"בראשית" הוא גם סיפור הזהות שלי. מעשה שהיה כך היה: הימים ימי תחילת האינטרנט ובעברית יש צ'ט אחד ויחיד בוואלה. אני נכנסת ומתחילה לשוחח עם מישהו ואני אומרת שאני דתיה. כיוון שטרם הורגלנו בכך שהאינטרנט הוא עולם בפני עצמו שאין הכרח לקשרו למציאות התעניין בן שיחי בקשר שבין האופן שבו הצגתי את עצמי בצ'ט למציאות החוץ-וירטואלית. לכן הוא שאל אותי לוידוא: מה הרש"י הראשון של ספר בראשית, וככל דתי אחר ידעתי לענות: "פתח רבי יצחק: כח מעשיו הגיד לעמו…" איני זוכרת את המשכה של השיחה אבל היטב נחרט בי הזיהוי. לא שמירת שבת, לא שמירת כשרות, מי שיודע כיצד נפתח רש"י לספר בראשית הוא דתי…
הרבה מילים זרמו מאז בצ'טים רבים ונדמה לי כי מוסד הצ'ט כבר כמעט עבר ובטל מהעולם הוירטואלי לטובת הרשתות החברתיות. גם אני כבר לא מציגה את עצמי כדתיה ורגשותיי ודעותיי כלפי המדרש של רבי יצחק עברו שינויים רבים ומגוונים. בכל זאת, אני מבקשת להקדיש את הפוסט הזה לרש"י הראשון ולמקורותיו המדרשיים. באהבה לתורה שלי, של אז ושל היום, בקורטוב נוסטלגי חריף, בתודה עמוקה לרש"י, שאיני יודעת איך הייתי יודעת ללמוד תורה או גמרא או מדרש או כל טקסט אחר בלי ללמוד מינקות "מה קשה לרש"י".
מדרש רבה לספר בראשית הוא אחד מאוספי המדרשים הקדומים ביותר המצויים בידינו ונערך כבר בתקופת האמוראים בארץ ישראל. המדרש הזה משמש לרש"י כר נרחב לציטוט בפירושו, אולם דווקא בענייננו בוחר רש"י בגירסה מחוץ למדרש רבה.
במדרש רבה, מופיעה בשם רבי יצחק דרשה שונה לגמרי. דרשה דומה לזו של רש"י מופיעה דווקא בשם רבי יהושע מסכנין שבגליל בשם רבו רבי לוי (מדרש רבה לבראשית פרשה א' סימן ב'):
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי פָּתַח (תהלים קיא, ו): "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם"
מַה טַּעַם גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁנִּבְרָא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן,וּמַה שֶּׁנִּבְרָא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי?
מִפְּנֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת.שֶׁלֹא יִהְיוּ מוֹנִין (מילון אבן שושן: משורש – ינ"ה. נגש, הציק לחץ. מכאן הונאה כרמיה אולם בענייננו הכוונה מציקים, מרגיזים, מקניטים.) אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאוֹמְרִין לָהֶם: הֲלֹא אֻמָּה שֶׁל בְּזוּזִים אַתֶּם.
וְיִשְׂרָאֵל מְשִׁיבִין אוֹתָן וְאוֹמְרִין לָהֶם:וְאַתֶּם הֲלֹא בְּזוּזָה הִיא בְּיֶדְכֶם…הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁרָצָה נְתָנָהּ לָכֶם, וּכְשֶׁרָצָה נְטָלָהּ מִכֶּם וּנְתָנָהּ לָנוּ.
הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (=זהו שכתוב): "לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" וגו', הִגִּיד לָהֶם אֶת כָּל הַדּוֹרוֹת.
רבי לוי בן המאה השלישית ורבי יהושע מסכנין תלמידו בן המאה הרביעית חיים שניהם בארץ ישראל. חורבן הארץ והעצמאות היהודית תחת השלטון הרומי ביזנטי והמאבק בנצרות הוא עולמם הריאלי. הם זוכרים היטב כיצד הרומאים בזזו את ארץ ישראל מידי היהודים. גם הנוצרים זוכרים עדיין היטב שארץ ישראל היתה שייכת לעם ישראל. הוא העם הנבחר שישב בארץ הנבחרת עד שחטא והנצרות הועדפה תחתיו. חורבן עם ישראל היא ההוכחה התיאולוגית לצידקתם. "בזוזין אתם". בזזו אתכם. וגם הביזוי מהדהד היטב בלשונו של הסיפור. בסיפור הזה לא אומות העולם מציגים את טענת הליסטות אלא דווקא ישראל. "בזוזה היא בידכם". מי שקורא את הסיפור הזה מבין מיד שהזיהוי בין הריאלי לנורמטיבי הוא טענת כפירה. אלא שבסיפור הזה, הנורמה אינה נמצאת מחוץ להיסטוריה, (למשל בהלכה, כמו אצל רש"י. המדרש בכלל לא סבור שהיה צריך להתחיל דווקא בהלכה). עבור המדרש הזה התשובה נמצאת בגלגולי ההיסטוריה. בהגדת "כל הדורות". לכן הדגש של הדרשן הוא לא רק על כך שאלוהים ברא דווקא את הארץ, את המקום, אלא את הזמן. את היום הראשון והיום השני. עבור אמוראי ארץ ישראל שלא כמו עבור רש"י באשכנז של ימי הביניים, ההלכה והריאליה אינן מונגדות והתורה אינה מתמצית בהלכה. לכן האמוראים לא שואלים על הצורך בספר בראשית, הוא ברור להם. הם מנגידים בין המקטע ההיסטורי להיסטוריה בכללותה ובכך הם קרובים מאוד לתפיסת ההיסטוריה הפוסט-מודרנית. המקטע ההיסטורי, הוא נקודת המבט האנושית. במקטע הזה אין צדק לאף אחד. ישראל נידחו. המנצחים הם גזלנים. רק מנקודת המבט האלוהית יש אפשרות לדבר על מכלול ההיסטוריה. ושם הפתרון. למעלה מ-500 שנה אח"כ, כשהגאולה עדיין לא נראית באופק, מכלול ההיסטוריה כתרופה נורמטיבית כבר לא מספק את רש"י. הוא נזקק להסתגרות בהלכה. לכן הוא נשען על מדרש תנחומא הקדום שחשף בובר (פרשת בראשית סימן יא):
אמר ר' יצחק: לא היה צריך לכתוב את התורה אלא מ"החדש הזה לכם".
ולמה כתב מבראשית?
להודיע כח גבורתו – שנאמר: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים".
בגירסה הזו רבי יצחק מעמיד את השאלה כמו שרואה אותה רש"י. אלא שרבי יצחק מסתפק בכוחו של האל לתת לנו נחלת גויים ואינו נזקק כלל לשאלת הליסטות לה נזקק רש"י.
ייתכן שבפני רש"י היתה גירסה שונה של המדרש. אולם ייתכן כי מדובר ברבי יצחק התנא, הוא בן זמנו של רבי יהודה הנשיא. אם כך הוא, הרי שבארץ ישראל קיימת עדיין מידה של אוטונומיה יהודית ויישוב יהודי מתפקד ההולך ומידלדל הן ברוחו (לטובת בבל) והן במניינו ובניינו בשל הלחץ הכלכלי הקיצוני והשבר הגדול שלאחר לאחר מרד בר כוכבא. רבי יהודה הנשיא מנסה להציל את היישוב היהודי ולחזק אותו, כמו גם לחזק את התורה. זה עיקר מפעלו של רבי יהודה הנשיא. לכך באה כתיבת המשנה. לכך באות אין ספור תקנות ופעולות משמו של רבי יהודה הנשיא, מהקלות בשמיטה ועד חיזוק החינוך היהודי. אם הזיהוי נכון הרי שגירסתו של רבי יצחק ברורה: הוא מבקש לחזור ולהעמיד את התורה על ההלכה, ולכך מכוונת שאלתו, אולם תשובתו מכוונת לחיזוק היישוב בארץ ישראל. להזכיר לעם ולחכמים שיורדים מהארץ בהמוניהם – בין השאר למרכז התורה שבבל שם נהנים היהודים גם מאוטונומיה דתית וגם ממצב כלכלי משופר בהרבה תחת הממלכה הססנית – כי הארץ היא שלנו. בהקשר של רבי יצחק, הנחלת הארץ לעם ישראל אינה תיאור של גאולה וגם לא מציאות פשוטה. היא תביעה. ממש כמו קידוש החודש ומניין השנים ויתר ההלכה שהולכת ונשכחת בארץ ישראל.
המאבק הזה ברור מאוד בתקופתו של רבי ואינו נזקק לפער בין נקודת המבט האנושית לאלוהית או בין הנורמטיבי לריאלי. אלא שעבור רש"י, התשובה בנוסחה זה כבר אינה רלוונטית לשאלה. אצל רש"י כבר מזמן אבדה לעם ישראל הבחירה אם להיאחז בארץ ישראל או לא. רש"י פותח את פירושו לתורה בגירסה שכיום כלל איננו מכירים אותה (וייתכן שהוא הרכיב אותה בעצמו מהמקורות שהיו בפניו):
אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל התורה אלא (שמות יב ב) מ"החודש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל.
ומה טעם פתח בבראשית?
משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא ו).
שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים!
הם אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא, היא. הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.
רש"י שחי בתקופת מסעי הצלב, רואה מסביבו את אירופה הצלבנית מתגייסת לכבוש את ארץ ישראל מידי המוסלמים ובדרך מעלה על המוקד קהילות יהודיות שלמות. 150 שנה גויים יכבשו את ארץ ישראל זה מידי זה באופן מחזורי ויהודים בכלל לא יהיו במשחק. אנחנו הליסטים? באיזה עולם בדיוק? בטח לא בעולמו של רש"י. בעולמו של רש"י אכן "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה אלא ד' אמות של הלכה." אין ליהודים שום דבר אחר. בעולמו של רש"י השאלה שהוא שואל מתאימה לתורה אותה הוא חי. התשובה שהוא משיב בכלל לא שייכת למציאות שבה ארץ ישראל כמעט שוממה לחלוטין מיהודים.
עבור רש"י המדרש הוא מדרש על גאולה. על ניתוק מהמציאות הפוליטית הקונקרטית והעברתה למציאות שבה אין צדק ואי צדק ביחס לטריטוריה או בכלל. מציאות שבה פועל רק רצון ה' והוא לגמרי לא מתכתב עם המוסר שלנו. מנקודת המבט האנושית רואה רש"י ליסטים כובשים את הארץ מידי ליסטים וחוזר חלילה. מנקודת המבט הזו כל כיבוש הוא מעשה של גזל. מנקודת המבט הזו זוהי ביקורת פוליטית מושחזת אם גם מוסווית. היא נסובה על היהודים אולם ברור שכובשי הארץ הם צלבנים. במילים אחרות רש"י מבקר את מסעות הצלב. אבל עבור היהודים שנשרפים בוורמייזא, היא עירו של רש"י, באותם מסעות ממש, ישנה גם נקודת מבט נוספת והיא משלימה עם רצון ה' ומתנחמת בחלומות של גאולה. יום אחד נחזה בשוב ה' את שיבת ציון. ניכנס חזרה להיסטוריה של הליסטות.
חזרנו. כשאנחנו לומדים את רש"י שאלת הליסטות מופנית כלפינו במלוא עוזה. עכשיו זו שאלה פוליטית ריאלית. בילדותי, שימש רש"י כהצדקה האולטימטיבית לכל כיבוש. העובדה שמדובר בסוג של ביקורת פוליטית על מסעי הצלב נשכחה מכל לב. רש"י ביטא רק נקודת מבט אחת. רצון ה' ואתחלתא דגאולה המתממשים באמצעותנו.
אחזקה בנקודת מבט יחידה על חיינו, ועוד התיימרות להחזיק בנקודת המבט של אלוהים, השחיתה עד מאוד את הלימוד של ילדותי. כשכל מעשינו הם מימוש חד ערכי וחד משמעי של רצון ה' ומימוש תוכניתו ההיסטורית קצת קשה להעביר ביקורת עצמית. קצת קשה לשים גבולות מוסריים או בכלל לשאול שאלות מוסריות. לזכותנו, זָכּותנו, וצדקתנו לא היו גבולות.
אני מאמינה שהגיע הזמן ללמוד את רש"י מחדש. לשים לב שהוא כולל שתי נקודות מבט. כיום דווקא נקודת המבט האנושית מלמדת בעיני שלחיות בהיסטוריה פירושה להיכנס לשאלת הליסטות. להיות ליסטים. אבל גם ליסטים שכבשו מליסטים. ניתן להצדיק אותנו, אבל הצדק שלנו יחסי.
נקודת המבט האלוהית שמציג רש"י אינה נקודת מבט נורמטיבית ומעולם לא היתה נקודת מבט נורמטיבית, אלא תיאורית. פעולתנו כמו פעולתם של הצלבנים, המוסלמים, הממלוכים, התורכים וכל יתר הפעולות בעולם היא רצון ה'. זה מה שאומר רש"י. "הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו."
מי שרוצה להיות צודק במובן הנורמטיבי צריך לחזור לעולמה של ההלכה. ל"החודש הזה לכם ראש חודשים". המצווה היא העולם הנורמטיבי בעולמה של היהדות. אנחנו יכולים להתייחס למצוות כמו רש"י או למצוא לעצמנו עולמות נורמטיביים אחרים. אבל המציאות אינה הנורמה. עבור רש"י ספר בראשית מכליל לתוך עולמה של היהדות גם את המציאות. אבל פירושו של רש"י לא בא להצדיק את הציונות שבזמנו כלל לא עלתה על הדעת. רש"י לא העלה בדעתו לממש את חזון הגאולה ולכבוש את ארץ ישראל. רש"י מסביר לנו שספר בראשית מכליל את המציאות בתוך התורה. שהתורה היא סיפור הפער האינסופי בין הציווי הנורמטיבי למציאות הריאלית. ששניהם רצון ה' אבל מנקודות מבט אחרות לגמרי ואף סותרות. שהריאליה יכולה להפוך לנורמה רק כסימון של גאולה שמימושה אינו נראה לעין.
מי שקורא את רש"י כנבואה ואת הכיבוש כמצווה, למעשה, מנקודת מבטו של רש"י, מייתר את ספר בראשית. מפנה לו עורף.
הבחירה של רש"י לסטות מהמקורות המדרשיים שלפנינו כיוון שאינם מבטאים את ההתמסרות המוחלטת להלכה והשארת כל הריאליה לגאולה כשיטתו, מקבלת חיזוק קטן גם ממקור מדרשי נוסף.
הביטוי בו משתמש מדרש רבה "שלא יהיו מונין את ישראל" הוא נדיר בספרות המדרשית. ככל שהצלחתי למצוא הוא מופיע שוב רק במדרש על פרשת חוקת המופיע בגמרא (יומא ס"ז ב'), שם מציקים השטן ואומות העולם לישראל בשל חוסר הראציונליות של הלכות פרה אדומה. את המדרש הזה רש"י מצטט בהתלהבות (רש"י על במדבר י"ט ב'). ההלכה כנגד כל הגויים זהו המיתוס עליו מכונן רש"י את התורה. ארץ ישראל כנגד כל הגויים??? שומרים לגאולה. היא מתאימה לספר המיתולוגיה, בראשית…
שבת שלום
זיוה