מאז הצטרפתי לקהילת בת קול, חיי החברתיים השתפרו פלאים.
מאדם סגור הסובב בעיקר במרחב הבטוח, בנחלת חברים מוכרים וסביבתי הטבעית היא הופעות. מוצאת את עצמי לאחרונה במפגשים עם מלא אנשים או בבית הכנסת בשמחת הילדים. במחוזות חדשים.
ניכר גם כי הקהילה עוברת תהליך התגבשות והתאחדות. יש מפגשים. חברויות.
עזרה לזולת. רוח חדשה נושבת בבת קול וכן בחיי הפרטיים הודות לקהילה.
באמצעות כל אחת מכן למדה ומאזנת דרכי ותפיסת עולמי.
מכיוון שמדובר בערוץ ישיר הפתוח לעיני כל ומפגשי בת קול הינם משהו פנימי
ומפאת הנסיבות אנסה לתאר את החוויה מבלי להזכיר שמות ומקומות.
לראשונה נכחתי במפגש ביתי של בת קול עם כ 15 נשים אמיצות.
המקום כאן הוא להקשיב. מיד הבחנתי כשנכנסתי לחדר.
כמובן שאיחרתי איחור ידוע מראש. הייתי חייבת לפסוח על שלב ההכרות האישית ממנו כמעט תמיד חומקת באלגנטיות. מביך מאוד להציג את עצמך, ומבחינה שמביך כל אחת מהמציגות לדבר על ואת עצמה. מראש מחליפה את המבוכה באיחור קל על פני מצגת אנושית שאותי קצת מביכה.
הגעתי בגפי. התמקמתי. הקשבתי. השתלבתי. הלב נפתח לאומץ של האחיות לדבר. הבנתי לאן הגעתי וזה היה שונה מכל שחשבתי. משפחתי.
שונה כי הפתיחות היתה מסוגה עילית וההקשבה היתה כמו לסולו פסנתר מרכך, וההכלה הקולקטיבית זו אחדות ישראל שנראתה למול עייני, זה לא הפתיע אותי,
זה ריגש אותי, והיה שם הומור, המון הומור.
זה הצריך חלוקת קשב כי היה מעניין בכל מקום ויש לי שמיעה אבסלוטית אז הפעלתי את המיקסר וכיוונתי ערוצי הקשבה וההאזנה. כאילו במחשבה. באמת הדמיון.
באומרי בתחילה שאני אדם סגור אמנם אשה מאוד כנה ופתוחה ומביעה דעה, אך בעולם פרטי ומאוד מוסיקלי שיצרתי לעצמי ושם עולמי. בחרתי לעסוק בתחום שהמוסיקה היא חלק מובנה ממנו, וכאלו הם חיי.
זה יפה זה נחמד. רק שזה מגיע למקומות בהם אין מוסיקה או תפילה שהיא כמוסיקה אז אני צריכה למצוא איזון פנימי, כמו נביעה מהנפש שמתבקשת ממני כדי להתנהל במעגל חברתי שאינו מוכר לי או שאינו מוסיקלי באמצעות ניגון פנימי. בליבי סימפוניה בוורידים תווים כתבתי פעם בשיר.
בתהליך האיזון בין העולמות ניסיתי להתעדכן במה שכולם צופים. הסדרה הראשונה שראיתי אחרי כעשור של נתק מוחלט מהעולם הטלוויזיוני היתה פלפלים צהובים. מספרת זאת כי תחושתי מהפרק הראשון היתה שהילד הזה הוא אני.
שנים שתקשרתי עם העולם החיצון רק באמצעות מוסיקה. שנים שלקח לי לחזור חזרה לעולם המציאות על אף שתמיד הייתי כאן. רק מחוברת לערוץ אחר, שכולו תפילה ומוסיקה. מעט מאוד אנשים. המון שירים. יש עוד הרבה להשלים.
אלו היו כמה שנים בחיי בהם עבדתי מאחורי הקלעים של תעשיית הטלוויזיה והקולנוע וסלדתי מכל הבלי העולם הזה. הסתגרתי בבועה. כיום עוברת תיקון ומשלימה את התוכן החסר בקולנוע ובסדרות נבחרות. ובכלל. את אלו שהיה לי צד בהם טרם העזתי לצפות. כמו אסקפלריה לשנים שחלפו.
גם היום באיזשהו אופן ובהרבה אופנים נמצאת מאחורי הצלילים, במבט עצום ובאוזנים מחוברות. הפעם יש לצידי נבחרת חברות וחברים, ומשפחה איתם הלכתי דרך ובדרך למדתי להתאזן ולהכיר אנשים חדשים. להפתח לעולם. מחוץ לתיבת הצלילים.
למשל להגיע למפגש של בת קול. סוג של חידוש. קרה משהו מפתיע שם, שינוי בתפיסה. כדי שדבר כזה יקרה יש צורך בתמהיל נרחב של דעות, עדות, אמונות,
דהיינו שיח פלורליסטי. פתאום נכחתי לגלות שעולמה של הדתלשית התנפץ בדיוק כמו עולמה של החוזרת בתשובה. מוצאת תשובה. בעלת תשובה. זאת שעוד לא מוצאת הגדרה ומסננת בקול רם ב״ה.
ככה פשוט. כל אחת עברה דרך חיים בנתיב מקביל ועם סקרנות מתמדת לצד השני.
אצלי לא היתה סקרנות היה ביטול מוחלט. חוסר התחשבות.
דרכן הבנתי את הרגישות שיש למשפחות הדתיות לכל. מהמשפחה, לכל החברה, לחכות עם היציאה ממצרים, מהארון, עד שכל האחים והאחיות יתחתנו, או לא לספר לאבא, או איך אפשר לשמור על הסודיות בעידן בו הכל גלוי, אך הרשות נתונה. ההתחשבות, החברה שהיא שותפה, וכל מיני דברים שאני שבאתי מעולם חילוני בכלל לא הכרתי.
יצאתי מהארון בגיל צעיר ובגיל 16 כבר צעדתי במצעד הגאווה ובוויגסטוק המיתולוגי. ראיתי הכל לפני החזרה בתשובה. אך לא ראיתי את ההתחשבות המתבקשת.
הייתי בשמאל הייתי בשיא המרץ בכיתי בכיכר רבין, הייתי בצופים ובכל מיני תנועות נוער והתנדבות, לחמתי צדק. אך היום יודעת שלא ידעתי התחשבות.
גדלתי עם ערכים של חילונית בבית מסורתי חילוני. שנים של מרד בלי סיבה אמיתית. אולי בעצם היו את כל הסיבות. רק שהיום דברים השתנו בתפיסה. מבחינה חברתית נהייתי מאמינה. זה לכשעצמו שונה מהאמונה שהאמנתי כל חיי שאין אמונה. יש אמנות.
היום האמנות נהייתה באמונה. באמצעות שניהם מצליחה לתקשר באמונה אמנותית
עם העולם. כמו לשיר בסולם. כמו לעלות במדרגות אל היעד. כנאמנות פשוטה לעצמך.