הפרשה פותחת בפסוקים הללו:
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ … וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם:
הברכה עוסקת על-פי הסדר- יש גשם, כיוון שיש גשם יש יבול, יש פירות, יש תבואה, ואז מגיע בסוף הביטחון הכלכלי "ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם". מהביטחון הכלכלי עוברת התורה אל הביטחון הצבאי והמדיני: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם". לכאורה מאוד פשוט, תעשו טוב ותקיימו את המצוות- יהיה לכם טוב, לא תעשו טוב ותחטאו- יהיה לכם רע… אך הדברים קצת יותר מורכבים.
אמנם קיבלנו כבר את כל הברכות הכלכליות, את הביטחון הכלכלי, ואפילו את הביטחון הסתמי של "וישבתם לבטח בארצכם", אבל עדיין אנו חסרים את השלווה, השלווה בארמנותיך, את השלום בחילך. השלום הזה, אם נחזור לפסוק ו' הוא לא רק שלום שאנחנו מדברים עליו אלא גם "והשבתי חיה רעה מן הארץ", שלום בין הכל, בין הנמר והגדי שירבצו יחד והזאב והכבש, שלום עולמי גדול. ערבות הדדית בין בני האדם ולא רק שלום ממלחמות.
לערבות זו יש התייחסות בהמשך הפרשה, בפרק כ"ו פס' 37- "וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורודף אין ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם". הפשט של "וכשלו איש באחיו" הוא שכשתנוסו במלחמה והאויבים ינצחו אתכם אז אתם פשוט תפילו אחד את השני מרוב מנוסה, וכשלו איש ברגלי אחיו, כולם יתקלו אחד בשני. אז אתם תגלו "ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויביכם". (פס' 38)
רש"י מביא פירוש עמוק יותר: "וכשלו איש באחיו- בשביל אחיו, זה נכשל בעוונו של זה, שכל ישראל ערבין זה לזה". מכאן יוצא ש"ונתתי שלום בארץ" זאת הקדמה או תנאי או מבחן, לא רק כניסה לארץ אלא גיבוש דרך יחידה להצלחה כשירדפו אתכם. אם השלום בין עם ישראל, הערבות ההדדית בעומקה לא מופיעה, אז אני גולה כי חברי חוטא, והוא גולה כי אני חוטא. ערבות הדדית אומרת גם את הפן ההפוך, שאם אני בסדר אז אני מזכה גם אותו.
"מכאן אני מבינה ש"וכשלו איש באחיו"– זאת הקללה, "ונתתי שלום בארץ" – ביניכם, זאת הברכה. הביטוי "וכשלו איש באחיו" יוצר "ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם", הרי "ונתתי שלום בארץ" – ביניכם יוצר "ורדפתם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו", כלומר הצלחה במלחמה נגד אויבינו.
לכאורה זהו עיקרון פשוט שהתחנכנו עליו בבני עקיבא- אם אין אחדות בינינו, לא יוכל להיות שלום בינינו לבין אויבינו. אך זה לא הכול. פרשת בחוקותי לא רק עוסקת במלחמה/שלום בינינו לבין אויבינו, אלא גם בקשר שלנו עם ארצנו. ולכן, העיקרון מורכב קצת יותר- אם אנו לא נהיה בשלום בינינו, לא רק שלא נצליח לנצח את אויבינו ולהתמודד עם "החוץ", אלא שגם לא נוכל לחיות כאן בארץ, ושאלוהים יקיא אותנו מארצנו.
עיקרון זה מתחדד גם בהקשר של פרשתנו הקודמת- בהר- העוסקת בשמיטה של הארץ. (בשנים רגילות ולא מעוברות- אנו קוראים את הפרשות הללו ביחד: בהר-בחוקותי, וזה לא סתם).השאלה המוכרת מפרשת בהר- "מה עניין שמיטה להר סיני"? למה נושא השמיטה כל כך חשוב? מה הדגש בשמיטה בעצם?
השמיטה לישראל היא בעצם חינוך גדול מאוד לביטול הפרטיות ולקיום הערבות. כבר נאמר "מה עניין אצל הר סיני, בשביל להגיע להר סיני צריך "וייחן", כאיש אחד בלב אחד. אחרי שש שנים שכל אחד זומר את כרמו וזורע את שדהו צריך שנה אחת לזכור שלשדה שלי יכולים להיכנס כל אחי ורעי.
הרמב"ם מפרש כי טעם השמיטה המרכזי הוא שהאדמה צריכה לנוח כל תקופה מסוימת, ולכן "שש שנים תזרעו" ובשביעית צריך לתת מנוחה לאדמה. האברבנאל מתנגד לכך וטוען קודם כל שהתורה היא לא ספר טעמים חקלאיים. שנית הוא אומר "והספק הזה לדעתי גדול הוא אצל הרב המורה (הרמב"ם) שכתב בטעם מצות השמיטה כדי שתחזיק ותוסיף פירותיה". אם מצוות השמיטה היא כדי להחזיק ולחזק את הפירות אז למה יש עונש גלות על חוסר קיום המצווה? למה אני לא נענשת על אי קיום השמיטה בחוסר פריון של האדמה?
אני מבינה מפירושו של האברבנאל ומכל המהלך הנ"ל, כי אי קיומו של שמיטה=חוסר ערבות, חוסר שלום. ועל כן העונש המותאם לכך הוא גלות והקאת הארץ אותנו מתוכה. לא עונש שקשור לאדמה בלבד, אלא משהו רוחני יותר.
פרשות בהר-בחוקותי מסיימות את יציאת מצרים ואת ספר ויקרא. עם ישראל יוצא ממצרים, והוא יוצא מפרעה ואיתו העולם כולו. לצאת ממצרים פירושו לצאת מהמקום, ולצאת מהתפיסה של בית העבדים שקובע שאין ה' בארץ, או שגם אם יש- הוא לא משגיח, לא מופיע, ולא בא לידי ביטוי בארץ. בספר ויקרא לומדים- "אדם כי יקריב מכם קרבן"- או לומדים איך להתקרב, כולם יכולים להתקרב – אדם, אפילו אומות העולם, כל אדם באשר הוא אדם כי הוא אדם.
ספר ויקרא מתחיל מתחיל בקודש הקודשים, בקודש, בעזרה, במקדש, בקורבנות, במנחות, בטומאה ובטהרה. במי יכול להיכנס למקדש ומי לא? איזה נגעים אי אפשר? איזה נגעים אפשר? מה אוכלים כדי לשמור על טהרה? הוא עובר לטהרה חברתית – "קדושים תהיו", איך חברה מתנהגת? הוא יורד אל השדות אל הלקט, אל השכחה, אל הזמנים ואל המועדים, ואז הוא מגיע לשיא למה שחושבים שהוא הכי נמוך- הוא מגיע למטה לארץ, לאדמה. כל ספר ויקרא הוא איך הקדושה הזאת שהכנו לה את התשתיות מאז שיצאנו ממצרים יכולה לחול בעולם. לפי זה, התכלית היא החיים כאן בארץ ולא הטהרה והקרבנות במקדש.
המהר"ל קושר את שלושת העקרונות של ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים יחד עם נושא השמיטה. "ולכך אמר על דברים האלו ישראל גולים ממנה, כי ג' דברים שהם ע"ז שפיכות דמים וג"ע הם טומאה והם מטמאים ומבטלין את הקדושה, והרביעית השמיטה היא עצם הקדושה אל הארץ, וכאשר אין נוהגין קדושה בארץ אין הארץ סובלת את הדברים האלו". אי קיום השמיטה והערבות היוצאת ממנה- לא תאפשר לנו חיים בארץ.
השבוע חגגנו את "פסח שני"- יום הסובלנות הדתית. ציינו את היום בכנס בו השתתפו רבים מהציונות הדתית, וביניהם רבנים ומחנכים. בצירוף מקרים אירוני, דווקא בשבוע בו אנו מדברים על סובלנות, שמענו על פסיקתו של הרב אריאל האוסרת להשכיר דירה לזוג לסביות. בנוסף גם התקבל פסק הדין בעניין רב שפסק שאין ללמוד ריקוד אצל מורה לסבית. אפשר רק להצר על כך שישנם רבנים ואנשי החינוך שבמקום לשאוף לשלום ולערבות הדדית בין יושבי הארץ, יוצרים חוסר סובלנות, הדרה, פילוג ושנאה.
ומנגד, אני מאוד שמחה על אותם אנשי ציבור שהגיעו לציין איתנו את יום הסובלנות הדתית. גם אם אני לא מסכימה עם כל מה שהיה להם להגיד, גם אם קשה לי לשמוע שעדיין אין קבלה מוחלטת, אני עדיין מעריכה את האומץ שלהם לבוא ולהתמודד עם הדברים. גם מי שאמר "קשה לי, מתנגש לי עם ההלכה" עדיין הגיע לכנס כזה ורוצה למצוא את הדרך שבה כולנו נוכל לחיות ביחד, בשלום ובערבות, כאן על האדמה.
ובעוד יומיים נחגוג את ל"ג בעומר. זהו היום שבו פסקו למות תלמידי רבי עקיבא לאחר המגפה שנגרמה כתוצאה מזה שלא נהגו זה בזה בכבוד. ל"ג בעומר, אם כן, הוא היום שבו מתחיל התיקון של המצב הזה. הוא היום של "הוד שבהוד" שבו הערבות הזאת מתחילה לחזור. היכולת הזאת לראות האחד את השני, השלום בינינו מתחיל לחזור בל"ג בעומר.