הפרשה שלנו מתחילה ומדברת על מציאות שאנו מגיעים אליה, שוהים בה, נמצאים בה, באים אליה.
אנו מגיעים אל הארץ המובטחת, אנו מגשימים חלום, אנו יוצרים מציאות חדשה בביאה שלנו, באינטראקציה עם המקום החדש, בהוויה החדשה שנוצרת בחיבור.
אין התורה אומרת 'אם תבוא' אלא כשתבוא, שאתה תשהה בה, כשאתה בארץ הנכבשת, המובטחת. ישנה הנחה שעומדת ברקע, ישנה אמונה שאתה תגיע, שאתה תכבוש את היעד, תקיים את היעוד. אין ספק ביכולת שלך להיות במקום הרחוק, המקווה, הרצוי, החדש.
אצלי זה התקשר לתחילת השנה, להתלבטויות על המטרות והיעדים, למחשבות על החלומות והסיכוי להגשמתם, למחשבות אודות הדרך, והעמידה באתגרים, בכיבוש הארץ המובטחת, ביכולת שלנו לשרוד בתוך הקיום החדש, לנכוח בו.
אני מתחברת למקום הזה שאנו נפגשים עמו בכל שנה של הצורך להחליט מה נעשה, מה נלמד, לאיזה חוג נלך, איזה פרויקט נעשה ונגשים בבית שלנו, ובמה תתממש התרומה שלנו לחברה, לקהילה. איזו ארץ מובטחת נכבוש, ואיך נדע שזו אכן הארץ המובטחת? שזו אכן הארץ שמתאימה לנו? שאנו יכולים לשהות בה ולכבוש אותה, שנצליח?
אני מוצאת את עצמי מהססת, חושבת, האם יש סיכוי שאגיע ליעד הזה? האם אני אכן אבוא, אגיע אליו? האם זה יעד שאוכל לדעת את הדרך אליו, שאכנס לארץ המובטחת?
התורה לא נותנת שהות להיות, לשהות במקום של הספק, של ההתנדנדות. מיד לאחר פרשת 'כי תצא' מגיעה פרשת 'כי תבוא' –
כלומר, ברור שאם אתה יוצא, אתה בא. אתה תצא ותבוא.
אין הפרדה בין היציאה וההגעה,אין שטח אפור, מקום של היות הספק, היות השאלה, קיומו של האי ביטחון, החשש, אתה יוצא ומגיע. ואחרי שאנו באים, מגיעים אנו שומעים על הביכורים, ועל המעשר ללוי, ועל האבנים הגדולות, על הברכה והקללה, ועל כריתת הברית.
והנה מגיע המפטיר 'ותבואו אל המקום הזה ויצא סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן לקראתנו למלחמה ונכם'.
אתם מגיעים אל המקום, למרות שאתם יודעים שאולי תתפתח בו מלחמה, שאולי תצטרכו להיאבק, לכבוש, לריב, להתכונן למאבק.
אנחנו צריכים להגיע, להיות, לא לוותר, לדעת שגם אם נצטרך להיאבק ולהילחם. אנחנו לא מפחדים מעצם ההגעה, אנחנו לא מוותרים על נוכחותנו במקום הזה, אנחנו לא מוותרים על המקום. ולאחר שהגענו, אנחנו שוהים בו ונאבקים.
עלינו להצטייד במידת הביטחון שגם אם בהתחלה החיים שלנו במקום החדש לא יהיו שלווים ורגועים, שנצטרך עוד מידה של תעצומות רוח, אנו מביאים את עצמנו למקום, לא מוותרים מראש, לא מסתפקים בהוויה הנוכחית שלנו, אלא כובשים, גדלים, מתרחבים, לומדים עוד מהויות חדשות, עוד מקומות, שטחים, צורות, אטמוספירות חדשות, ספוגים במידת הביטחון אודות יכולתנו להתמודד, לצלוח, להעמיק.
ומצאתי גם רמז בהפטרה :
'וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מטעו [מַטָּעַי] מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר.'
הצדיקות היא גם ידיעת הביטחון הפנימי, החזק, בדבר יכולתנו לרשת את הארץ, ובכך נתפאר הפעם.
שבת שלום
תמי פיליפ-ירושלים.
פרשת השבוע