בפרשה שלנו ישנן עשרים ושבע מצוות עשה, וארבעים ושבע מצוות לא תעשה.
אחת מהמצוות היא ו'שכחת עומר בשדה' מה טיבה של מצווה זאת?
והרי למצווה זאת אי אפשר להתכונן, הרי מה יתכנן האדם מראש שישכח עומר בשדה? שהרי כאשר מתכנן האדם לשים את העומר במקומו שוב אינה זו שכחה. אלא שהמצווה העיקרית כאן היא 'לא תשוב לקחתו' כיוון שכבר שכחת את העומר בשדה, תשאיר אותו לעניים, לנצרכים, העומר שכנראה עבורך אינו חשוב, אינו משמעותי, הוא יקר עבור העני, עבור היתום והאלמנה, שבעיקר לא יודעים כיצד קבלו את העומר, מהיכן הגיע אליהם.
אלא שיש כאן עוד לימוד עבור האדם, אם מה שנשכח ממנו הוא בעל ערך לעני ולפני הקב"ה, קל וחומר חשובה המצווה שאדם נתכוון עליה, שהתכונן לעשותה, שעשה אותה באופן פעיל, במודע.
דווקא כעת בימי אלול בימים של תשובה, בימים של לפני ראש השנה, לפני הימים הנוראים, לפני יום הדין, עלינו לאסוף מצוות, להרבות במצוות, בזכויות, למלא את הטנא שלנו, את הכף שלנו בבואנו לידי הדין. להתכוון לעשות מצוות, להרוויח, כמו שהילדים נוהגים להתבטא.
והפרשה מסיימת במצוות זכירת עמלק ומחייתו, גם כאן אנו דנים על השכחה, על הזיכרון, על המודע ועל שאינו מודע, עלינו לדאוג שלא נשכח, שלא נוריד מסדר היום של הזיכרון שלנו את עמלק, עלינו לזכך את הערנות שלנו, להיות על המשמר, לזכור ולהזכיר לעצמנו שעמלק עדיין נמצא, שעמלק עוד נוכח, שעלינו להיות על הכוונת, שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו לא לזכור את עמלק, לסלק את זכירתו ממוחנו, לחלום שאיננו, שאינו עוד מהווה סכנה, שאינו עומד בדרכנו.
השכחה מותרת במצוות העומר, בשדה, אך כאשר אנו בדרך, עלינו לזכור, להיות אקטיביים, לפעול, לעשות מצוות מהמודע, להיות ערוכים, מוכנים, שלא נותקף ע"י עמלק.
שבת שלום!
תמי פיליפ ירושלים.
פרשת השבוע