למה אנחנו ניצבים? למה אנחנו חזקים? מה מסביר את היציבות שלנו כיחידים, כעם?
אם נלך לסוף הפרשה, כי שם נאמר:
'לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם' (דברים ל' כ')
השבועה, ההבטחה שנתן אלוקים לאבות מדגישה את הקשר שבין הדורות, זה סוד היציבות, ההיות, ההיסטוריה, ההישענות על העבר, על השבועה שהולכת לאורך הדורות,
בדור שמקדש היום את הילדים את הצעירים, ראוי שנעיף מבט ונתחבר לעבר, לדור המייסדים.
אברהם יצחק ויעקב הם הראשונים, הם הבסיס, הראשית, איתם קבע ה' את השבועה, ואם נתחבר לשבועה, לראשית העם, לרקע, לקיר, כי אז יוכל משה ללכת בשבוע הבא.
גם לילדנו אנו אומרים לפעמים 'תשענו' 'תרפו', כדי שנהיה בתנועה, בתזוזה, צריך קודם לשאוב יציבות, לאפשר לעצמנו את ההדבקות ביצירה שכבר התהוותה.
כך אולי אפשר להחיל מודל זה גם על השנה האחרונה ועל השנה שכמעט כמעט היא כאן, מתהווה לה, נרקמת, נולדת.
עלינו להישען על השנה האחרונה לשאוב ממנה את ההצלחות, את התובנות, את הכישלונות, לאסוף ממנה את הנקודות הראויות לציון, ואת הכאבים שהיו לנו מיותרים, אבל לא להתעלם ממנה, ההפך. לתת לה מקום, לייצר רצף, לא לבטל אותה, אלא לאסוף אותה לרכבת החיים, לתת לה מקום של כבוד, כדי ששנה הבאה תהיה יותר מדויקת, יותר מוצלחת, יותר טובה לנו, ולעם ישראל.
יצרו להם רצף של שנים, של פרשות, השתדלו להיות יציבים, רק כך נוכל ללכת.
שבת שלום ושנה טובה ויציבה!
רימונים