בפרשה שלנו אנו ממשיכים לשמוע על רבקה, ואולי דווקא בפרשה שלנו רבקה מתגלית כבעלת יוזמה, ותושייה, כקובעת מהלכים, כלוקחת פיקוד, כפועלת.
יצחק אבינו לעומתה נראה שקט, פאסיבי, חיוור, אך במבט עמוק, יצחק הוא 'איש שדה', איש הדבק בארץ ישראל, איש שמשקיע באדמה, חורש וזורע, מתמיד, ומתמסר לאדמה, מה שדורש מהאדם גבורה, אמונה ביכולת הארץ להצמיח, אמונה בתפילה, בהצמחה שמגיעה מלמעלה, בגן העדן שהקב"ה נותן לנו, יצחק האמין בעשו כי חשב שהוא איש השדה, שהוא ממשיכו, אך עשו ראה בשדה מקום פורקן ליצרים, 'ויבוא עשיו מן השדה והוא עייף'. ואכן בהמשך עוברת ברכת השדה ליעקב והוא קונה את חלקת השדה אשר על פני שכם. ויוסף יחלום על 'אלומים בתוך השדה'…כלומר דווקא השדה כמוטיב חיובי, כמקום תפילה, כמקום של קשר עם הקב"ה, הוא החוט המקשר לדורות הבאים.
ועוד רעיון קצר :
בפרשה שלנו ישנו צבע אחד בולט ודומיננטי, הצבע האדום, 'צבע אדום'. עשו הוא אדמוני, עשו מוכר את הבכורה בתמורה לנזיד עדשים, אדום, 'הלעיטני נא מן האדום האדום הזה', עשו מקבל את השם אֶדום.
מה המשמעות שלנו לצבע אדום? מה אנו עושים כאשר הכרוז מכריז 'צבע אדום'? כאשר אמבולנס צופר ברחבי הרחובות? מה אנו חושבים בעת המנוסה, הבריחה?
אנו נדרכים, נזהרים, מבינים שקרה משהו, שהמציאות משתנה, שקורה משהו, שאנו נדרשים לבצע פעילות מהירה, חיונית, שמה שהיה כבר לא יהא אותו דבר במציאות, זהו רגע מכונן, אנו יודעים מה היה לפניו, אך עדיין לא יודעים מה יהא אחריו.
בפרשה שלנו גם רבקה מבינה שנדרשת לעשות פעולה שתשנה את המציאות, רבקה קולטת את הצבע האדום, את הסכנה, את הסיכון במהלך שהולך לקרות, רבקה מבינה שמה שהיה כבר לא יהא, שחייבת להביא לשינוי במציאות, לנוס, לתכנן, לקבוע עובדות חדשות, זוהי עת סכנה, יש איום על המציאות, ישנה הבנה עמוקה שהמציאות הנוכחית לא יכולה להמשיך, שיש צורך בשינוי, הצלצול האדום מאיץ בנו לאסוף את עצמנו, לנוס, להגיע למקום אחר, לא להמשיך לנוע במציאות הקיומית.
הסימנים שנותן לנו עשו מתרגמים ע"י רבקה למעשים, להתערבות בשטח, לפעולה, למחשבה, לקביעה, ואלו אצל יצחק מתרגמים לתפילה, להקשבה לאשה, גם הוא מבין את הצבע האדום, את תמרור האזהרה הזה שמחייב לעשות פעולה, לשנות את המסלול, להירתם.
ואולי עוד לימוד מאמנו רבקה, רבקה קולטת שסכנה מגיעה – 'ויוגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן ותאמר הנה עשו אחיך מתנחם לך להורגך : ועתה בני שמע בקולי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה…'
רבקה פועלת, משנסת מותניים, וחוברת יחד לתכנית פעולה. היא לא נבהלת, היא לא מרימה ידיים, יש לה אתגר והיא עומדת בו בכבוד, באצילות, אין לה זמן, היא פועלת, הולכת, נותנת משימות, פוקדת,
אולי יש ללמוד ממנה כי גם אם נראה לנו שהגזרה קשה, שהשמיים נופלים עלינו, שעומד להיות משהו בלתי אפשרי, לא צודק, קשה, עלינו לפעול, לעשות מה שבידינו, לא לנוח, לא להתייאש, לא להרים ידיים, אלא לפעול, גם בתפילה, גם במציאות, לשנס מותניים, לב, ראש, ידיים ורגליים, ולעשות, ולעשות, וללכת עם הלב ועם האמונה, לא לחדול, לא להתחפר בייאוש, ולהאמין שבכוחנו לפעול לשינוי המציאות, ולשדרוגה, ושיפורה.
שבת שלום וחודש אור וטוב!
תמי פיליפ-ירושלים.
פרשת השבוע