פרשת פרה הינה השלישית מתוך ארבע השבתות שבין אדר לניסן. בשבת בבוקר נוסיף על פרשת השבוע הרגילה שלנו, מפטיר מיוחד מספר במדבר פרק י"ט, העוסק בפולחן פרה אדומה, פולחן המטהר מטומאת המת. למפטיר מיוחד זה תצטרף הפטרה מיוחדת בנושא טהרה מספר יחזקאל פרק ל"ו.
בזמן שהיה בית המקדש קיים, היו מקריבים את קרבן הפסח ב-י"ד בניסן, ואסור היה לטמא מת להביא אותו, אלא אם כן היזו עליו קודם לכן אפר פרה אדומה. ואמנם, עם ישראל היה נטהר לפני הרגל מטומאתו, כדי שיוכל לבוא אל המקדש ולהשתתף בהבאת הקרבנות. מצוות פרה אדומה ניתנה לישראל בראש חודש ניסן, בשנה השנייה לצאתם ממצרים.
לאחר שהתפייס הקב"ה עם עם ישראל לאחר חטא העגל בפרשת "כי תישא", פרשתנו הקודמת, מצווה בפרשתנו הקב"ה על עם ישראל להקים לו משכן ונותן להם את מצוות פרה, כדי שייטהרו מהטומאה שדבקה בהם. הפרשה מתארת טקס שבו לוקחים "פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום", שוחטים אותה, שורפים את אפרה, את האפר מערבבים במים ואותם מזים על האדם הטמא כדי לטהרו.
החכמים לא רק תהו על פרשה מוזרה זו, אלא אף נדרשו להסבירה לתלמידיהם. מסופר במדרש שכאשר שאלו תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי את רבם לפשרה של פרשה זו, אמר להם: " חייכם! לא המת מטמא ולא המים מטהרים אלא אמר הקדוש ברוך הוא – חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, וכפי שכתוב: 'זאת חוקת התורה".
בדבריו יוצא ריב"ז נגד התפיסה האלילית שעדיין שלטת בחברה האנושית. לפיו, אין בעולם כוחות מאגיים אפלים השולטים באדם בצו גורל עלום כלשהו, שאין להשתחרר ממנו. לא קיימים כוחות דמיוניים, המכתיבים את מהות חייהם של הבריות וכופתים אותם באזיקי טומאה כלשהי. האדם במחשבתו ובמעשיו הוא זה שיוצר את הטומאה או להפך, את הקדושה. במוסריותו או באי מוסריותו קובע הוא את איכות חייו והופך הוא את העולם לטוב או לרע. אין המת מטמא בעצמיותו, ואין סגולת המים לטהר. האדם, במעשיו הטובים, הוא המעניק לה סגולה זו.
מיד לאחר חטא העגל, בו העמיד העם את העגל כאלוהיו, היה עליהם להבין כי לא הכלי הוא האלוהים. על כן היו צריכים לעבור את תהליך ההיטהרות דווקא בעזרת אפר פרה אדומה, שהוא כלי בפני עצמו, אך בצורה של "הפוך על הפוך" מרמז על דבר גדול יותר.
——
אבל למה קוראים דווקא פרשה זו ודווקא עכשיו? האם לא היה נכון לקרוא אותה בסמוך ליום כיפור, יום הטהרה וההיטהרות?
cעוד שלושה וחצי שבועות יחול חג הפסח. בימים בהם נהגו להקריב את קרבן הפסח, לא יכול היה אדם טמא להקריבו, ותהליך הטהרה הוא תהליך ארוך שנמשך שבעה ימים. שבת "פרה" מזכירה לעם להקדים ולהיטהר לקראת הפסח הקרב ובא, על מנת שיוכלו להקריב את הקרבן. אבל אנחנו לא מקריבים קרבנות בפסח מאז חורבן המקדש, ופרות אדומות להיטהר בהן – גם הן אינן בנמצא ולאף אחד לא ברור מה היא בדיוק אותה "פרה אדומה"….
אז מהי אותה היטהרות היום? ומהי אותה טומאה בעצם? הטומאה איננה דבר מוחשי, היא תלויה בהגדרה, היא ישות מופשטת. האם אנחנו חושבים על עצמנו כטמאים או כטמאות? האם אנחנו יכולים לומר שאנחנו לגמרי טהורים? ובמה מתבטאת ה"טומאה" שלנו? קשה לומר.
כנראה שגם היום יש לנו את הצורך להיטהר, לפתוח חלון קטן בנפש, לנשום את ריחות פריחת האביב, להבהיק את הבית, לתת לעצמנו להתחיל מחדש, לתת לעצמנו עוד צ'אנס אחד. לא רק ביום כיפור, כי אם גם בחג האביב.
——
ואם כבר במדרש על טומאה וטהרה עסקינן – נזכיר בהקשר זה את חג "פסח שני" המתקרב ובא גם הוא בעוד כחודשיים. חג זה הפך למעין סמל של סובלנות דתית, בגלל האפשרות שניתנה ע"י משה לאותם אנשים שהיו טמאים בערב פסח ולא יכלו להיטהר ולהקריב את הקרבן בזמנו, לתקן ולקבל צ'אנס נוסף לעשות קרבן זה ולהיות חלק מהחברה ומהעבודה הדתית. קשה לי, ואני יודעת שלרבים וטובות ממני, לראות את עצמנו כטמאות, אך את תהליך ההיטהרות שעל כל אדם לחוות ולעבור – אני בהחלט יכולה לקבל.
לקראת אביב שמח!