בסוכות הייתה לי הזכות לארח את שרה כאושפיזה בסוכה שלנו. היא הופיעה וידיה על פניה, מנסה להסתיר ולחשוף בו זמנית את החיוך הצנוע והצחוק המתגלגל.
אני לא זוכרת שצחקתי כשישבתי בחדר ההמתנה ביחידת הפוריות בבית החולים. מוקפת בנשים היושבות מכונסות, כל אחת בעצמה, רובן שפופות רוח, ממתינות לתור ויותר ממנו לציפייה לשינוי. ישבתי מרוחקת. פחדתי להידבק. להידבק בדרך הייסורים שלהן, בספק התמידי, במלחמה בייאוש המכרסם.
פרשת השבוע, פרשת 'וירא' חותמת את המסע המתיש של שרה ואברהם לבן המיוחל (שכמה פסוקים אח"כ כמעט נעקד על המזבח). מסע עקרות הנפרס על שמונה פרקים (יא'-יח'), שלוש פרשות ודרכו נפרסים צירי חייהם של השניים: אמונה מול ספק, זוגיות מול שלישייה, ייעוד מול בחירה.
סיפור עקרותה של שרי, לימים שרה, שזור בסיפור חייה:
כבר בהופעתו הראשונה של אברם בתורה, בה מוצגת שושלתו של תרח אביו נכתב: "וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד" (יא,30). זוהי זהותה. הסוף ידוע מראש, השושלת עתידה להקטע, אלא אם יקרה נס ורחמה יפתח. אלוהים לכל אורך הדרך מפזר הבטחות, הבטחות לאברהם על זרעו (בפרשה הקודמת) "..וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (יב, 2-1), בברית בין הבתרים וכלה בבשורה בפרשה שלנו: "לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן" (יח, 14).
ההבטחות הללו מדגישות ומעצימות את בעיית עקרותה של שרה. הן עומדות בסתירה למציאות ובכך מעמידות את אמונתם של שרה ואברהם במבחן תמידי: לחיות בין האמונה בהבטחה ובין הספק שמעוררת המציאות.
ומשבושש הנס המיוחל להגיע, שרי בוחרת לעשות מעשה. בפרשת לך לך, גם שרי יוצאת לתוך עצמה בדרך לממש את ייעודה, להיות אלמותית, לשדרג את מעמדה החברתי והכלכלי והיא רותמת למשימה את אברם ורחם הגר: "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם, הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה; וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, לְקוֹל שָׂרָי" (טז, ב).
"עצרני ה' מלדת." לא 'עקרה אני', חו"ח לא 'עקר אתה'. ה' עצר אותי, העקרות אינה בי. שרי, נאחזת באמונה, היריון הוא מתת אל. זו קביעה דרמטית: שלושה שותפין לו לאדם: הקב"ה, אביו ואמו. בלי להאשים את עצמה שהתחילה בגיל מאוחר, את בעלה שאינו עזר כנגדה למרות הדיבור הישיר שלו עם אלוהים. המילים שבחרה שרי אולי מעידות על גדולת אמונתה, או שמה על היותה אסטרטגית חכמה שרוצה לרתום את אברם למשימה ולצמצם את המתח ביניהם. זו הפעם הראשונה שקולה נשמע, מתוך המצוקה והקושי הקול המושתק יוצא החוצה ומבקש ילד.
שרי מציעה לו את שפחתה הגר, שתהר ותלד בן שיחשב לבנה. זו בקשה לגיטימית לימים ההם, עומדת בחוקים ובנורמות שבמקרא ובמזרח הקדום, והיא תובעת מאיתנו מחשבה על פונדקאות בת זמננו. אברם שומע בקולה, לוקח את הגר לאישה, הגר מתעברת לראשונה, מקלה בגבירתה והטרגדיה מגיעה לשיאה "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם, חֲמָסִי עָלֶיךָ – אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ; יִשְׁפֹּט ה', בֵּינִי וּבֵינֶיךָ." (טז,ה) שרי שהייתה אקטיבית אך מחושבת, פעלה בהגיון ושיקול דעת מתפרקת, הר געש של כעס ותסכול מתפרץ דווקא שהתוכנית שלה צולחת. כביכול. האצבע המאשימה והנוקבת היא לאברם, השותף הטבעי שלה, שלא רואה בה שותפה ורואה רק את עצמו: "וְאָנֹכִי, הוֹלֵךְ עֲרִירִי" (טו,ג), בברית בין הבתרים, לא 'ואנחנו, הולכים ערירים'. שרי מכניסה שוב את אלוהים לתמונה, הפעם כשופט ביניהם.
אני קוראת וכואבת עם שרי, מתפלאה איך היא התאפקה כל כך הרבה זמן, וחושבת על המחיר שהיא, אברם וכמובן הגר שילמו. נשים וגברים, אז כמו היום, התמודדו באופן שונה עם עקרות כיחידים וכזוגות. רחל קינאה באחותה, ציפתה מיעקב שיהיה לצידה ויקח אחריות: "וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי (ל', 1)". קולה הראשון בתנ"ך הוא קול זעקתה, אחרי זמן רב מדי של שתיקה. רינת צפניה דורשת: יעקב כועס, זה שאוהב אותה כל כך לא יכול לראות את צרכיה הממשיים והרגשיים וקורא "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ, פְּרִי-בָטֶן"? והיא מציעה לו כשרה את שפחתה. למזלה הפעם התוכנית צלחה, בלהה יולדת לה וה' זכר גם את רחל ופתח רחמה. אצל חנה אנחנו פוגשים סיפור אחר, היא שוריה בצער עמוק שמוליד תפילה, מוליד נדר, מוליד ילד. "וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל" (שמ"א א' 7). גם אלקנה בעלה שונה מאברם ויעקב, הוא קשוב יותר, משתדל, אך לא מבין לליבה וכאבה של עקרה. שלושה זוגות, שלושה סיפורים, שלושה מבחנים.
אמהות האומה מלמדות אותנו כי יש דרכים רבות להתמודד עם עקרות. שעקרות היא רצף של קשיי פוריות ועיתים רבות ניתנת לטיפול אבל יותר מהכל שהכמיהה להולדת ילדים היא בטבע האישה, בבסיס האומה, ברצון הייצרי שלנו ובברכה הראשונה, הציווי, שנתן אלוהים לאדם וחווה "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ" (א, כח).
אלונה ניר כותבת כי "זוגות רבים מגיבים לחוסר הצלחה להיכנס להריון כפי שהיו מגיבים למוות – בהתחלה בהפתעה ובהכחשה ואח"כ בפרקי זמן של כעס ורגשות אשם, חוסר ערך, עצב, דיכאון.
זה כמו לאבד את הילד שעליו חלמתם ואותו ראיתם בדמיונכם, קצת כמו לאבד את הפנטזיה הזוגית על איזה מין הורים תהיו, ואיזה ילד תבראו, איך תקראו לו ואת מי תשמחו עם בואו לעולם, אבל בשונה מאבדנים אחרים אובדן זה של הזוג אינו נראה או ידוע, מה שמקשה עליהם להשיג תמיכה והבנה למצבם. אלונה מדגישה כי זהו מצב חיים לימנאלי ייחודי כיוון שאינו תחום בזמן ידוע, כמו הגלות והכמיהה התמידית לארץ ישראל, נתבך שמוסיף קושי על קושי."
כמובילי קהילות, כמלווים רוחניים אנחנו נפגשים ונמשיך להיפגש עם סיפורים דומים. חלקם יגיעו אלינו להתמודד עם הקושי ברפואת הנפש ורפואת הגוף, לחפש תשובה, לטעת אמונה בעצמם, בכוח עליון. חלקם לא יגיעו, נדרש תמיד לעין רגישה ולב פתוח לראות, לנכוח כרצונם.
מה יש לנו להציע להם? נוכחות, אמונה, סיפורי אמותינו ואבותינו, טקסים, תפילות, תחינות. בדפים שלפניכם לקטתי כמה מהם כדי להתחיל את השיח ביננו. שיח מקצועי אליו אנחנו נדרשים, בכנות ואומץ, שהרי אלו דיני נפשות.
ומה יש לשרה להציע להם? לצחוק מרוב אמונה. צחוק ובכי, מלמדת אותנו הרבנית ימימה מזרחי, "הם סימני האישה המאמינה. זו ההתכווצות הנכונה של הלב – וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ (ישעיהו ס',ה')"
* הדרשה ניתנה בפני התוכנית הישראלית לרבנות בהיברו יוניון קולג'