כבר שנים מספר שאני תוהה ביני לבין עצמי, בנוגע לסוף ספר דברים, לחג "שמחת תורה", לפסוקים האחרונים של התורה. "מהי הברכה?" "וזאת הברכה?" "ברכה של מי? ועוד ברכה בה"א הידיעה…של מי הברכה?
אנו שמחים ביום הפרידה ממשה רבנו? ביום בו אנו קוראים על מותו? על קבורתו בגיא? או שמא "תורה צווה לנו משה מורשה קהלת יעקב"?
האם העובדה שמשה נפרד מעמנו לפני הכניסה לארץ, שמשה המנהיג שהלך עמנו במדבר 40 שנה, נשא את כל תלונותינו, תווך ביננו לבין האלוקים, לא זוכה להיכנס עמנו לארץ המובטחת, לארץ ישראל, מונעת את השמחה של יום זה?
מהי הברכה הגלומה כאן, בפרשה האחרונה של ספר דברים? של מי הברכה? שלנו? של משה?
אם נתבונן על ההיסטוריה של משה, כאשר נצטווה לצאת לשליחות אומר "בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות פרק ד" פסוק י"). בכל זאת משה מתבקש לדבר אל הסלע: "קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרון אחיך, ודברתם אל הסלע לעינהם, ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם"…"וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים, ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם" (במדבר כ" ח"-י"א) אלוקים פונה גם אל משה וגם אל אהרון ואומר להם, ודברתם, אתה יכל לדבר, אתה כבר לא כבד לשון, אתה כן איש דברים, ואכן בהמשך:"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל…"
האם ביכולת לדבר טמונה הברכה? בהצלחתו של משה לשאת נאום, לדבר, לשיר, לדבר את ספר דברים? לומר דברים אחדים…?
אם נתבונן בפסוקים האחרונים של התורה, בפרשת "וזאת הברכה" אנו פוגשים עולם ומלואו, עושר לשוני, תבניות מושגים רחבות, צירופים יקרים, ביטויים מורכבים, תחושה של מלל צפוף, מקיף, ומרומם. ניתן למצוא ביטויים מעולמות שונים:
היסטוריה: עבר ועתיד, היררכיה: מנהיג ויורש. הפכים: ארץ מצרים והארץ המובטחת, שמות הגויים שנלחמו בנו, פרעה, פעור, מואב, "עמים ינגח", "ויגרש מפניך אויב",…
מוזכרים איברים בגוף האדם: עין, יד, ידיים, פנים, ליחה, ראש, רגלך, קול, אפך, מותניים, כתפיים.
מקומות רבים: הר-נבו, הכיכר, גיא, ים, נגב, בקעה, בית, יריחו, ארץ מצרים, סיני, שעיר, הר פארן, בשן.
תבניות נוף: הר, שמים, תהום, גבעות, ארץ ומלואה, במות, ככר, בקעה, בית, ערבות, ים, גיא.
שמות פרטיים: אברהם, יצחק, יעקב, משה, יהושע (נון), ישראל, ראובן, יהודה, לוי, בנימין, יוסף, אפרים, מנשה, (הדר), זבולון, גד, לביא, דן, נפתלי, אשר, ישורון, נבו… ברוך… גלעד.
מספרים: מאה ועשרים, שלושים, רבבות…
בעלי חיים: לביא, אריה, שור, ראם.
מיני אוכל: מים, קטורה, טל, תבואות, זבחים, שמן, דגן, תירוש, תמרים.
פעולות: יחי, יורו, ישימו, חופף, שכן, רובצת, ישכון, יזנחו, טרף, מלא, טבל, ויגרש, וישכון, ויכחשו, נשבעתי, תעבור, ויקבור, כהתה, ויבכו, ויתמו, שלחו, אשר עשה…
אלא שמול כל התיאור המפורט של הברכות לשבטים, המילים הגבוהות, ההבטחות, חוזרת המילה לא, בפסקה האחרונה של הפרשה, ופרשת סיום חייו של משה מתוארת בפשטות, ובישירות, ביובש, אין מקום להתחכמויות, לחרטות, מה שנקבע יתבצע. התיאור הוא קצר ולעניין, תמציתי, מתומצת.
"ושמה לא תעבור"
"ולא ידע איש את קבורתו"
"לא כהתה עינו ולא נס ליחו" (משהו חיובי, או חידוד הקושי בפרידה ממנו?)
"ולא קם נביא עוד בישראל" (גם חיובי…אז מדוע נלקח?)
אלוקים מראה למשה את הארץ המובטחת, מערבות מואב, אל הר נבו, ראש, פסגה, ארץ, ים, נגב, ככר בקעת יריחו. עולים להר, צופים בארץ, מביטים, מהרהרים? האם רצה משה לראות את הארץ, לדעת לאן לא יגיע? לאן יגיעו בני ישראל? האם עשה משה חסד אחרון עם אלוקים שראה את הארץ שאליה יכנסו יחד עם יהושע? שראה כי אלוקים מקיים הבטחתו לעם? להכניסם אל ארץ הבחירה? או שמא עשה ה' חסד עם משה שהראה אותו את הארץ גם אם לא יכנס אליה? האם עדיף לראות גם אם לא יבוא? ליהנות מהחלק, מפיסת המידע, ממה שניתן? שאפשרי? להשלים עם החלקיות? האם כאן טמונה הברכה? וזאת הברכה? ראיית הארץ, המפגש בחוש הראייה עם תבנית נוף הארץ המובטחת? ההשלמה עם האפשרי? עם המותר? עם מה שיקבל העם שהיה כה מסור אליו?
בפרק חמישי בפרקי אבות במשנה ו' מוזכרים גם המטה וגם קבורתו של משה בין עשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, ואומר ר' אריה לוין כי מה שנברא בערב שבת אינם דברים (גשמיים) ממש, ולא רוחניים לגמרי, אלא בינוניים, קרובים יותר אל הרוחניות בפנימיותן, ואולי משה שייך למקום מיוחד שהוא לא חול ולא קודש, שהוא גם שייך לעם, וגם לאלוקים, שהוא איש האלוקים, גם איש, וגם שייך לאלוקים.
בתהילים צ' נאמר: "תפילה למשה איש האלוקים". "אם איש למה אלוקים, ואם אלוקים למה איש? כאשר עמד לפני פרעה היה כאלוקים, ובשעה שברח מפרעה היה איש. וגם כאשר הושלך ליאור היה איש, וכאשר הפכו המים לדם היה כאלוקים. דבר אחר כשעלה למרום היה איש…שכאשר ירד היה אלוקים…או ממחציתו ולמעלה נקרא אלוקים…וממחציתו ולמטה נקרא איש…ועוד אמר ר" יהודה ב"ר סימון בשם ר" שמעון בן לקיש, למה נקרא שמו איש האלוקים? מה האיש הזה אם מבקש להפר נדר אשתו מפיר אם מבקש לקיים מקיים…כביכול אומר לו הקב"ה למשה "קומה ה" ", "שובה ה" ".
בהקשר מסוים משה מתפקד כאל, על-אדם, אך גם מתפקד כאדם, זהו אחד ממוקדי המתח בדמותו של משה רבינו, ההתרוצצות המתמדת בין מוקדי האופי והתפקיד השונים. משה הוא גם פרטי, אך גם לאומי, גם מנהיג, אך גם נעזר ומאציל סמכויות, גם בארץ, וגם עולה לשמים לקבל את הלוחות.
שייך לזמן המיוחד של ערב שבת. בין שמים לארץ. וגם המטה המזוהה ביותר עם משה נברא בערב שבת.
משה מת, גם כי האלוקים הענישו באי כניסה לארץ, ובני ישראל כבר צריכים לחצות את הירדן. משה מת בודד, אחיו כבר נפטרו, ילדיו אינם מוזכרים, וכנראה אינם נוכחים בעת מיתתו, דור המדבר מת, אין איש יודע את מקום קבורתו, אולי בניגוד לארץ מצרים ששם עושים פולחן מהגופה.
משה מוצאו מבדידות, וסופו בבדידות. אמו לא יכלה להצפינו "ולא יכלה עוד הצפינו…ותשם בה (בתיבת הגמא) את הילד ותשם בסוף על-שפת היאור". רחוק ממשפחתו, גולה למדיין, ובסוף חייו, נמצא לבד, על הר-נבו, בדרך לגיא. אך משה חווה אינטימיות עצומה בעת לידתו, ובחודשיו הראשונים, מונח בתיבה, בין קני הסוף, נשמר ומוגן, נשמר ע"י נערה, וגם בסוף חייו אלוקים מתעסק בקבורתו.
איזו אינטימיות של אדם עם אלוהיו!
אז זו פרשת וזאת הברכה??? זאת היא הברכה?
בהחלט!
המוות אינו מדלג על שום אדם, משה הוא אדם, וכדרך כל הארץ דרכו. אדם ולא אלוקים. אך המוות של משה מבשר את הכניסה לארץ, את קיום ההבטחה של האלוקים לאבות, סוף חייו מבשר את הכניסה לארץ, מאפשר קיום הבטחה ישנה, אשר גם האבות לא זכו לה בחייהם, אלא מתקיימת בזרעם. ואחרי שאנו מסיימים לקרוא את פרשת "וזאת הברכה", אחרי שאנו בגיא, בגיא ההריגה, אנו חוזרים להתחיל לקרוא על בריאת העולם, לא נשארים במוות, אלא בוראים, עולם הולך ונברא, אדם, חוה, טבע, צמחיה, חיות, אנו לא נשארים במוות באין, אלא מחוברים לבריאת העולם.
וכן יש לנו מנהיג חדש, ואת הפטרת היום אנו קוראים כבר מספר יהושע, אין חלל, עם ישראל לא נותר ללא מנהיג, יש המשכיות, התקדמות, צעידה לקראת הכניסה לארץ.
"לכל האותות והמופתים וגו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל" – לכל האותות והמופתים שעשה לא הייתה אלא כוונה אחת ומטרה אחת – לחזק בלבם של ישראל את האמונה כי "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" (ע"פ הכתב סופר).
משה במותו בן 120 עינו לא כהתה ולא נס ליחו, אז מה כן קרה לו? מה הביא אותו לומר בפרשת "וילך" "איני יכול" "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא" (דברים פרק ל"א פסוק ב)? ואכן אומר לו אלוקים ש"אל הארץ לא תבוא…" מידה כנגד מידה…מה הביא את אלוקים להביא לידי סיומה של השליחות כעת? אפילו שגופו של משה רבנו, שמור, מתפקד? בריא? שלם?
ואולי יש לנו כאן רמז לחיי הנפש, לקריסה מסוג שונה, משהו בפנים כבר אמר למשה -לא יכול- אולי קצת התעייף? נשבר? מאס? כשל? נגמר? כבד? לא מתאים?
גם לנפש יש את מקומה. יש מה לומר, להביע, להרגיש, לחוות, לקבוע מהלכים, משה לפני מותו סומך ידיו על יהושע, עושה מעין תיקון לידיו…לידיים שהיכו על הסלע,
"ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צווה ה" את משה".
ואולי רצה אלוקים לומר לנו שזו החלטה שלו שאינה קשורה למצבו הבריאותי, התפקודי של האדם.
ועוד משהו קטן לפני סיום, כאן בפסוקים מעטים אלו, בני ישראל בוכים 30 יום על משה, אולי איזשהו פיוס לאילמות שחשנו בפרשת "וילך", שם לא שמענו את קול העם כאשר משה מודיע להם שתש כוחו. תש לעד…ואולי עוד חסד עשה אלוקים עם משה שמנע ממנו את המלחמות על כיבוש הארץ, מספיק מלחמות ספג בחייו…משה קבר את יוסף ואלוקים קובר את משה, זוהי דוגמא גם לישראל, האמורים לאמץ את הדרך האלוקית: "להלך אחרי מידותיו של הקב"ה…הקב"ה קבר מתים, דכתיב "ויקבר אותו בגיא" אף אתה קבור מתים"
"תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים" זוהי עשייה אלוקית אך האדם יכל לקבלה, וליישמה. "ועוד מילה לסיום, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, …ולכל היד החזקה …אשר עשה משה לעיני כל ישראל"
ואולי אם היד לא הייתה כל-כך חזקה סופו של חייו היה אחרת??? סופו של הסיפור היה שונה?
ועוד צימוק לסיום:
ברכת משה היא ברכת העושר שבפלורליזם, המכיל שבטים ואסכלות, עדות ומורשות היוצרים ביחד את הפסיפס הרוחני שאותו ציווה לנו ביום מותו. לכן אנו חוגגים ביום מותו, כי כבר אז הוא חשב עלינו היום, והיום שבו כלם עולים לתורה ונוטלים בה חלק הוא יומו הנצחי של משה, שגופו מת ונשמתו ממשיכה לפעום מתוך אותיותיו (אברהם בורג)
סופה של התורה בדברי חסד, אכן ברכה, וזאת הברכה!
גם זאת הברכה!
חג שמח!