בפרשתנו מסופר על מעמד הברכה והקללה. מעמד קשה שבו הקללות תופסות הרבה יותר מקום מהברכות. נראה לי שלרובנו יש צורך להכניס לחיים הדתיים שלנו רק את הפנים הרחומים של א-לוהים. צורך שבא לידי ביטוי בולט בסליחות, בהן אנו אומרים את תחילת י"ג המידות-
"וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה"
אך משמיטים את סופן-
"לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" (שמות, ל"ד ו' ז').
לעומת זאת בחיים ה"רגילים" הקללה, הקושי והכאב תופסים מקום נכבד. נראה שרוב האנשים מסכימים יותר עם האמירה "החיים קשים" מאשר עם "החיים יפים". פעמים רבות הפיצול בין הכאב לאמונה בה' נאחז בסיסמאות הנאמרות מן השפה ולחוץ כמו "כל עכבה לטובה" ו-"כל דעביד רחמנא, לטב עביד" (כל שעושה הרחמן, לטוב עושה). אך פעמים שהקושי גדול כל כך, שה"פלסטרים" הללו כבר לא מחזיקים מעמד. בניגוד אלינו, התורה לא מנסה לטאטא את הקללות מתחת לשטיח. יחד עם העיסוק בעולם הזה, בגשם ובאוכל לבהמות ויחד עם הדיבור הכנה על חטאי הצדיקים, מופיעה גם ההתייחסות לפנים המכאיבים של הקב"ה.
האדמו"ר מפיסצנה נספה עם בני קהילתו בגטו ורשה. את דרשות החיזוק שנשא מדי שבוע, כתב והחביא בכד שטמן באדמת הגטו. לאחר השואה הכתבים נמצאו ופורסמו בספר "אש קודש". בפרשת כי תבוא של שנת ת"ש (1940), הוא אומר:
"והיא גם היכולת של איש הישראלי לחזק את עצמו בצרות איומות כאלו, הצרות הן שלא בהתלבשות הטבע, דין שלא כדרך הטבע, וגם ההתחזקות היא שלא בדרך הטבע, כי בדרך הטבע א"א להבין איך אפשר להתחזק, לכן ההתחזקות גם מועלת (יעילה) להפוך את הדין לרחמים, כי היא התגלות למעלה מן ההתלבשות" (אש קודש עמ' ס"ב).
כשיש צרות שאין להן פשר, הן למעלה מהטבע הרגיל, גם ההתחזקות מהן היא מעל הטבע. וכך הדין, הקושי, הופך לרחמים. איך?
מדרש מפורסם מספר-
"אמר רב יהודה אמר רב : בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבונו של עולם, מי מעכב על ידך?
אמר לו: אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן-יוסף שמו, שעתיד לדרוש על קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות.
אמר לפניו: רבונו של עולם, הראהו לי.
אמר לו: חזור לאחוריך.
הלך וישב בסוף שמונה שורות – ולא היה יודע מה הם אומרים. תשש כוחו.
כיוון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו (לרבי עקיבא) תלמידיו: רבי, מנין לך?
אמר להם: הלכה למשה מסיני.
נתישבה דעתו חזר ובא לפני הקדוש ברוך הוא,
אמר לפניו: רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי ?
אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני.
אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו.
אמר לו:חזור לאחוריך.
חזר לאחוריו וראה ששוקלין בשרו במקולין.
אמר לפניו: זו תורה וזו שכרה?!
אמר לו: שתוק כך עלה במחשבה לפני" (מנחות, כ"ט ב').
כשמשה מסתכל על הייסורים של רבי עקיבא, ומבקש תשובה מהקב"ה, הוא נענה ב"שתוק". פעמים רבות שמעתי את המדרש הזה מרבנים שמבקשים להתוות דרך התמודדות עם ייסורים- קבלת הדין. אבל מעניין שזה לא מה שהמדרש אומר. ה' אומר למשה רבנו, המסתכל מבחוץ על ייסורי רבי עקיבא, לשתוק, אך רבי עקיבא עצמו לא שתק-
"בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים.
אמרו לו תלמידיו: רבינו עד כאן?
אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?
היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד" (ברכות ס"א ב').
רבי עקיבא הצליח לראות שהברכה והקללה, הדין והרחמים הם מה', וכמוהו הם אחד. כמובן שזו אמירה שרק בעל הייסורים עצמו יכול להגיד. כל השאר נדרשים לשתוק. אבל אם מתוך הכאב אנחנו מצליחות לנגוע בנקודה שהכל אחד, אזי הדין הופך לרחמים והקללה הופכת לברכה.