הפרד ומשול? לא בבית מדרשנו

השבוע הייתי חלק מאירוע תקשורתי יוצא דופן, עיתונאי שחשב שלסביות דתיות זה נורא מעניין הזמין אותי לדבר בתוכנית הרדיו שלו. ברגע של גאונות עיתונאית הוא החליט לעמת אותי עם רב. אורתודוכסי. מהזן הש"סניקי המאנפף. הלכנו במסלול הצפוי לעייפה, בראשית דבריו הוא טען שאני לא דתיה, לא יהודיה, מחריבה את העולם ובכלל גועל-נפש. אחרי שרעננתי את זכרונו במציאות ההלכתית העגומה (מבחינתו. שכן אין שום איסור הלכתי להיות לסבית) והמציאות המציאותית (יש לי ילדות ולא מנעתי את רחמי מהמאבק הדמוגרפי) הוא שינה אסטרטגיה. "אז למה אתן הולכות עם ההומואים, זה ממש גועל נפש וגם איסור מפורש מהתורה". בשלב הזה זנחתי גם אני את האסטרטגיה שהשיגה לי כל-כך הרבה בוויכוח הזה (המציאות) והודעתי לו שאנחנו לא מתכוונות ליפול למלכודת ה-הפרד-ומשול.

אם אני מדברת איתו כבת-עמי אני אחת, אם אני מדברת איתו כנציגת בת-קול (ארגון לסביות דתיות) אני מייצגת 250 לסביות דתיות, אם אני משתפת פעולה עם ההומואים אנחנו אלף ואם אנחנו להט"בים (לסביות, הומואים, טרנסים ובי-סקסואלים) דתיים אנחנו עדיין אלף אבל עומדים מאחורינו מאה אלף בארץ ועוד מיליונים בעולם. מדובר, אגב, במאות האלפים והמיליונים שהפכו את החיים שלי כלסבית לאפשריים ושבזכותם יכולים עכשיו הארגונים של הומואים הדתיים להתפנק ולהצהיר שהם לא הולכים למצעד הגאווה בלי לחשוש שהם יגיעו מתישהו לבית הסוהר בגלל משכב זכר.

צבע אדום? אין צורך לתפוס מחסה

כשייכתב הלקסיקון הדוסי הויזואלי הראשון, ליד הערך "סדין אדום" תהיה תמונה של מצעד הגאווה, ליד הערך "תועבה" תהיה תמונה של הומו וליד הערכים "אמת" ו"צניעות" תהיה מראה. איך קרה שכמה בחורים בתחתוני פרווה וורודים גורמים לתלמידיהם של הלל הזקן ואהרן הכהן לחרף, לגדף, לשנוא ולעודד אלימות? איך קרה שכמה בחורות בלי חזיות ועם שערות על הרגליים מהוות סכנה קיומיות לעם היהודי?

אולי בגלל שמכל הערכים וההישגים של תרבות יהודית בת 3000 שנה בחרה האורתודוכסיה כדגל את הפוריטניות המינית – הצניעות בשפתה. כדי להפגין את עומק אמונתך ודתיותך אתה נדרש להתלבש יותר (בעיקר נשיך ובנותיך) ולהעמיק את ההפרדה בין זכרים ונקבות (כלומר, להעלים את הנשים ככל שניתן, אבל לא נכנס לזה עכשיו). מהפרדה בתיכונים שהיתה "הכרחית" מבחינה פדגוגית (שבנות ילמדו גמרא??!, אבל שוב, נעזוב את זה עכשיו) המשיכו להפרדת כיתות בתוך בתי הספר היסודיים עד שהצליחו להפריד גם את בתי הספר, והיום מפרידים זכרים ונקבות כבר בגני הילדים והפעוטונים. יש להניח שלא ירחק היום שבו יידרשו הפוסקים להתמודד עם השאלה איך שומרים על צניעותם של עובּרים (בעודם ברחם אמם) תאומים שאינם בני אותו המין. ברור, אם כן, שמי שמערער בריש גלי על קדושת הדיבר הי"א הוא סדין אדום ואויב האומה.

מי שחושב שאם לא יהיו מצעדי גאווה לא תהיה הומופוביה הוא לא רק נאיבי, הוא גם טועה ומטעה וגם מבצע מעשה סדום בהיסטוריה. ההומופוביה היתה שם הרבה קודם, המצעדים הגיעו בתגובה. מי שבוחר להיות נחמד ולא להפריע את מנוחת השכנים בין שתיים לארבע, מנסה למזער את השונות שלו, לבדל אותה משונויות אחרות שהן באמת-גועל-נפש, לשייף את הפינות של עצמו, להתאים את עצמו לנורמטיבי, להסביר שהוא אותו דבר רק קצת-קצת אחרת ושהוא בחיים לא עושה דברים ש-אוי-אוי-אוי-אם-אמא-תדע. מי שחושב שבזכות זה יקבלו אותו והחיים שלו יהיו יותר טובים בשעה שהאוחצ'ות והבוצ'ות והטרנסיות (והנשים בכלל, אבל שוב, נעזוב את זה עכשיו) ימשיכו להיות באמת-גועל-נפש ומנודות הוא גם תם, גם רשע וגם זה שאינו יודע לשאול.

מי שלא רוצה לבוא למצעד בתל-אביב, בירושלים או בחיפה באמת לא חייב, רוב הזמן גם לא נרגיש בחסרונו. מי שמתנאה בכך, מתבדל מהקהילה הלהטבית הכללית וקושר לעצמו כתרים אידיאולוגיים כדי לפאר את אסטרטגיית השתדלנות של עצמו שלא יתפלא אם הוא מוצא את עצמו לבד. אני מקווה בשבילו שרוב הזמן הוא לא יחוש בחסרוננו.

תיקון עולם? זה כאן!

אני הייתי במצעד, אנחנו היינו במצעד – צעדנו כלסביות דתיות, כחברות ארגון בת-קול וכקהילה דתית גאה. יותר משצעדנו רקדנו. מהרמקולים של הרכב שלנו במצעד נשפכו, בדציבלים מהממים "אנחנו מאמינים בני מאמינים", "אני מאמין באמונה שלמה" ו"שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל לעולם ועד". אנחנו רקדנו ורקדו איתנו עוד עשרות אלפי לסביות, טרנסיות, הומואיות, ביסקסואליות והטרוסקסואליות- כאלו שאינם דתיים, כאלו שכבר אינם דתיים וכאלו שעד יום שישי שנאו דתיים. רקדנו עם האנשים שהביאונו עד הלום ועם אלו שיתייצבו לצידנו במאבקים הבאים עלינו לטובה להשגת שוויון גם בתוך החברה הדתית, מאבקים שבלי ספק יתנהלו מול אותם רבנים ומנהיגים שאליהם מכוונת החנופה של אנחנו-לא-משתתפים-במצעד-הגאווה.

אנחנו כן!

(פורסם לראשונה בבלוג של בת-עמי, ובאדיבותה)