רבקה
אלול תשס"ט

מבוא

ימים נוראים, סוף תשס"ט, תחילת תש"ע. אומרים שזו שנת הישועה, גאולה, משיח. המושגים האלו מחזירים אותי הישר אל כיתת הלימוד בבית יעקב, על הספסל, או על הקתדרה, לשמוע ללמוד, או ללמד.
-בית המקדש השני, על שום מה חרב?
-על שנאת חינם.
-איך נתקן, נפעל לביאת גואל?
-באהבת חינם.

אני יושבת בחדרון שלי במעונות הר הצופים בסיומה של שנת מכינה. ערמות של ניירת סביבי ואני מתעקשת לערוך, דווקא כאן, את חשבון הנפש השנתי המסורתי שלי. מחפשת את אהבות החינם שלי, לסבית שבאה מהעולם החרדי. נטשתי אותן לתקופה, קשה לאהוב חינם, אבל הן וודאי עודן שם.

הנה אני מגלה אהבה אחת בערמת הניירת, בדמות מאמר חלקי, לא גמור, לא פתור. שנת 2005, והנה זה של 2006. הנה המאמרים שניסו לעסוק באותן אהבות, סותרות ומנוגדות של הזהות שלי. אהבה לעולם החרדי, ממנו באתי, עליו גדלתי, דרכו חונכתי ועוצבתי. אהבה לזהות החרדית שלי. מול אהבתי לזהות שגיליתי בי, הלסביות שלי. אהבתי לקהילה, לחברות/ים, שלא מזמן הכרתי ושיחד אנחנו נאבקות/ים למען הזכויות שלי, שלנו. שני המאמרים שלא הצלחתי לסיים עוסקים בשנאות שבין אותן האהבות, בסכסוך, בקרע, שנוכח בין אותן הקהילות, קרע בין מגזרים, בעם, שנאות חינם.

ועכשיו, לקראת תש"ע, הגיע הזמן להושיע גם אותם.

ברי לי כי אילולא השנה האחרונה, אילולא מה שעברנו כמדינה (שינויים פוליטיים), בקהילה הלהט"בית בכלל (הרצח הנורא בברנוער, למשל) בקהילה הלהט"בית הדתית (אירועים מהפכניים שלא העזנו לחלום אותם, כמו פסח שני) בקהילה החרדית (פרשיית אם התינוק המורעב מול בית החולים הדסה, למשל, שהציפה את סוגיית יחסי מגזר חרדי-חילוני), אילולא התהליך האישי שעברתי אני (מהיציאה מהארון לאמי בחג השבועות תשס"ח, דרך ההתנדבות בקו הקשב והמידע "יש עם מי לדבר") - לא היה עולה בידי, זאת הפעם השלישית, לרקוח את המאמרים לכדי מאמר שלם אחד, להוסיף להם את השנה המורכבת שהיתה, וסופסוף לספר עלינו, להט"ב מהעולם החרדי. לספר לקהילה החרדית על הזהות הלהט"בית שלנו, לספר לקהילה הלהט"בית על הזהות החרדית שלנו, לספר לנו עלינו, לספר את הסיפור שלנו, פעם אחת, בשלמות, בשמנו, אנו הלהט"ב מהעולם החרדי.

אז מה זה בכלל להט"ב חרדים, אפשר להיות כאלה, גם וגם?

על הכאב, הקרע בין העולמות
על סוגיות ולבטים שאיתם מתמודדים להט"ב מהעולם החרדי
על מה שאנחנו מבקשים מהקהילות שלנו
והאם יש מקום לתקווה ולאופטימיות.

להט"ביות וחרדיות, אלמנטים של זהות

באחת השיחות של אחרי היציאה מהארון עם אמא, היא אמרה לי שאם אי פעם היה סיכוי שאני אחזור להיות בת בית יעקב למופת, הרי שעכשיו, כשסיפרתי לה שאני לסבית, ניפצתי לה לחלוטין את התקווה הזו. העניין הזה (הלסביות) הוא מעבר למ"ט שערי הטומאה, הוא שפל המדרגה, גם בעולם חילוני. אמא שלי היא אישה נפלאה ואינטליגנטית, אז לשיחה הבאה, כשההלם קצת שכך, הגעתי מצוידת בעובדות מחקריות על להט"ביות.
היה לי חשוב שתדע שאין קשר בין להט"ביות לחילוניות, שזה מולד, שיש מחקרים בנושא, שבכל קבוצת אוכלוסיה יש בין 4 ל-10 אחוז להט"ב. שהחברה החרדית לא יכולה להתנער מזה, גם שם, כאן, יש כאלה, כמונו.

שני מוקשים היו בשיחה הזו: הראשון - שהמחקרים, העובדות, המאמרים בנושא הם תוצרים של עולם גויי חילוני (קינסי ושות') ונכתבים מנקודת מבט כזו. השני - גם אם אמי תחליט לנקוט בגישת "חכמה בגויים תאמין" - בלתי אפשרי לחיות ככה. אי אפשר להיות גם חרדי/ת וגם להט"ב. או במילים אחרות: קיימת דרישה לבחירה, קיצונית, באחת האפשרויות. האם אפשר להתגבר על המוקשים הללו?

יהיה נאיבי מאוד לומר שאני חושבת שאפשר לשלב, אבל כל המאמר הזה הוא נאיבי, אז אם כבר, אז כבר. במהלך השנה וחצי מאז שיצאתי מהארון לאמא, אנחנו מנסות להתגבר, בין היתר, על המוקשים הללו.

על המוקש הראשון, הריחוק מעולם המושגים החרדי, אני מתגברת באופן שבו אנחנו מדברות על הדברים. אני מנסה לדבר אליה במונחים חרדיים, מפרספקטיבה חרדית, מתוך עולם המושגים החרדי. בתחילה השיחות שלנו נסבו על נטייה מינית כ"אהבה לאותו מין", וכיום אנחנו מדברות עליה כזהות. אהבה רומנטית, בעולם חרדי, נתפשת כשולית, ריקה מתוכן, תוצר העולם המערבי מלא הזימה. אני יודעת שמי מכן שמתמצא/ת במקורות היהודיים וודאי מתקוממ/ת כרגע. שלל מדרשים, פסוקים, סיפורי תנ"ך המאדירים את האהבה הרומנטית אפשר לשלוף כטענת נגד (יעקב ורחל, שיר השירים), אבל לא בהתנצחויות, אלא בעובדות עסקינן. הבית החרדי איננו בנוי על אהבה רומנטית. ההפרדה הטוטלית בין נשים לגברים, ההיכרות דרך "שידוכים" - אלה סממניה המובהקים של החברה החרדית. בשל כך יהיה זה משגה לשוחח על הנטייה המינית כחלק משיח על אהבה. זה אולי אפשרי, ויהיו שיאמרו שאף רצוי לפתוח את הנושא לדיון בחברה החרדית, אבל אני, לא לשנות תפיסות עולם וחברה באתי.

אנחנו בבית עברנו לדבר על נטייה מינית כ"זהות" - אני לסבית כי כך נולדתי. זאת הזהות שלי. אני מסוגלת לחיות רק עם נשים. חיים עם גבר עבורי הם סבל. לא בגלל שאהבה לא תבוא עם הזמן. הוא פשוט לא רלוונטי אלי, לזהות שלי. נכון שבגישה הזו הצלתי רק את הלה"ט (לסביות, הומוסקסואלים, טרנסקסואלים) והקשיתי על מי שהן/ם ביסקסואליות/ים, על מתלבטות/ים, על אלה שבוחרות/ים לא לבחור. אפשר לומר שהקשיתי על אוכלוסייה שלמה וגדולה. אין לי פתרון לעניין זה, בשלב זה.

על המוקש השני, בחירה בין שני העולמות, אני עונה כי אין לי כוונה לבחור באחד מהם. בחירה כזו היא ויתור על אחד מחלקי הזהות שלי. אני לסבית כי כך נולדתי. זאת ההוויה שלי. אני חרדית כי כך נולדתי, כך חונכתי, זאת החוויה שאליה הגעתי, עליה גדלתי. זאת ההוויה שלי.

אז אולי אינני שומרת על מכלול ההוויה החרדית בבחירה לחיות כלסבית. אולי, במקרה שלי זה כך, אינני שומרת מצוות כלל, אבל החרדיות צרובה בי. בנשמתי ובהווייתי. למזלי, אינני הלסבית החרדית היחידה, ככל שחולף הזמן אני זוכה להכיר עוד ועד להט"ב מהעולם החרדי, כל אחת/ד נע/ה בדרכה/ו על פני הרצף הזה בין חרדיות ללהט"ביות. שתי חברות נישאו זו לזו, אחרת נישאה לגבר חרדי, אחרים מנסים להתמודד עם הנטייה המינית/הזהות המגדרית בעולם הישיבות/הסמינרים. המשותף לכולן/ם זאת המודעות לחלקים האלה שבהן/ם. אולי חלקים סותרים, אבל בתוך זהות אחת. שלמה.

שני עולמות, קרע מול איחוד

השיח עם אמא איננו עומד, הוא גמיש ומשתנה, נע בין אהבה לייסורים, בין אהבה לכעס, בין אהבה לחוסר הבנה, בין אהבה לדת לבורות, בין יחסי אם ובת ליחסי מגזרים, בין האישי לפוליטי. קודם העלינו את הצורך בשיח להט"בי חרדי, והזכרנו כמה הוא חסר. עכשיו אני רוצה לדבר על השיח שקיים, זה שאנחנו מתוודעים אליו באמצעי התקשורת השונים, על הקרע שלנו כלהט"ב חרדים שחיים בצלו, על השפעתו של השיח עלינו, על האחריות הכבדה שנושאים בעליו של שיח זה, שיח של פירוד וסכסוך.

את סיפור הסכסוך הלהט"בי-חרדי אתחיל משנת 2005. מה קרה עד אז אינני יודעת, בחיפושיי אחר מקורות בנושא הסכסוך הנ"ל, לא מצאתי אירועים, אימרות, ציטטות, הקודמים לאותה שנה נוראית, לפני אותו יוני 2005, שבו דקר ישי שליסל, חרדי ממודיעין עלית, שלושה צועדים במצעד הגאווה בירושלים.

היתה זו שנה קשה במדינה, תקופה קשה, שעמדה בסימן פינוי גוש קטיף. הבלבול במגזר החרדי היה עצום. כאב מחד, חוסר הסכמה עם הדרך שעושה הציונות הדתית מאידך. סיימתי אז שנה ראשונה בלימודי הוראה בסמינר בית יעקב למורות. בלימודי ההתמחות בהיסטוריה ערכנו דיונים רבים בנושא, בעיקר אני זוכרת את הצורך בהגדרת החרדיות על הרצף הפוליטי, את הצורך לשמר את החרדיות כחברה מגובשת.

לא היסטוריונית או אנתרופולוגית אנוכי, אבל כמי שהיתה שם, נכחה וצפתה מהצד לפרקים, אני יכולה להציע שהמצב המבלבל הזה, חוסר הגיבוש והוודאות, אולי היוו קרקע מאפשרת למעשה קיצוני כל כך של ניסיון לרצח בידי אותו צעיר חרדי.

איפה היו הרבנים? איפה היתה התורה, ה"לא תרצח”? הם שתקו. המגזר החרדי רובו שתק. לקראת המשפט של שליסל הופיעו במאה שערים כמה פשקווילים שקראו לחגור שק על מאסרו של עבד ה', קדוש כפנחס. הסכין הזו שפצעה באותם צועדים, פצעה גם פצע עמוק, פצע פתוח, פצע שאף פעם לא מגליד, בין החברה החרדית לחברה החילונית. האשמה שבאה מהצד הלהט"ב החילוני, אשמה של כאב כה צודק ומובן, באה רווייה בשנאת חרדים, רוויה בסכסוך החרדי-חילוני.

מה תעשה לסבית חרדית, שאוהבת את שתי החברות, שכואבת את כאב שתיהן, שנושאת בזהותה משתיהן? אני זוכרת מהתקופה הזו כאב עצום, רצון לגשר בין העולמות, והיתקלות בחומות של בורות ושנאות, משני הכיוונים.

במהלך השנים משנת 2005 עד סוף 2009, ממשיך אותו הקרע החרדי להט"בי לגעוש. אמירות נוקבות של חברי כנסת מש"ס הזכירו לי שהנושא הלהט"בי איננו נושא הלכתי שבו עוסקים רבנים כדי לשמר את ההלכה, אלא טרמפ להשמיע קול בפוליטיקה. נושא חברתי-פוליטי.

מאידך, גם החברה הלהט"בית חילונית, המושפעת משיח ההסתה נגד המיעוט החרדי בהכללה, לוקחת חלק פעיל באותו הסכסוך. הנה למשל כשאירע אותו רצח נוראי בברנוער הלהט"בי באגודה בתל אביב, עסקו חלקים רבים מהקהילה הלהט"בית בחיפוש אחר זהותו המגזרית של הרוצח, רבים שייכו אותו, באין ממצאים, למגזר החרדי. ובכלל, בשיח הלהט"בי סביב ה"מתנגדים", סביב מצעדי גאווה בירושלים, רווח מוטיב ה"שחור שחור הזה" (החרדי,לבוש השחור,המחשיך והמדכא).

ב-2006, כשהתעצמו שוב המאבקים סביב מצעד הגאווה בירושלים, כשהקרע היה בעיצומו, כתב בצלאל קאהן, כתב חרדי של “יתד נאמן”, ב"כל הזמן":
"ההתפרצות ההמונית סביב מצעד הגאווה, היא תוצאה של לחץ מצטבר, המוזן כבר שנים מתחושות עזות של ניכור וקיפוח. בשנים האחרונות הכו בנו ללא רחם בקצבאות הילדים, בישיבות. כל הרגשות התפרצו בבום הזה." (10.11.06)
ואני שכואבת את כאב שתי הקהילות, שעם שתיהן אני שותפה במאבקן, שאלתי אז וגם היום: מה אם המאבק החרדי חשוב לי כמו זה הלהט"בי? מה אם אני סובלת מאפליה על רקע חרדי כמו מאפליה על רקע נטייתי המינית? מה איתנו, שבאמצע, להט"ב מהעולם החרדי?

בסוף 2005, הגעתי לבת-קול, ארגון לסביות דתיות, שהיה בראשית דרכו. שם מלבד התמיכה העצומה והבית יכולתי ליצוק לתקווה תוכן מעשי. דרך בת-קול ושב"ל פניתי להתנדב ב"יש עם מי לדבר" - קו קשב ומידע מטעם האגודה לזכויות הפרט. לא ידעתי אז שכל כך מהר אעמוד מול פניות חרדיות רבות כל כך. ימי רביעי בקו מוקדשים לקהל דתי וחרדי, למעשה גם ביום זה וגם בימים אחרים אחוז הפונות/ים מהמגזר החרדי הוא גבוה (כ40 אחוזים!). להט"ב חרדים קיימים, פונים, חיים, מבקשים לחיות.

בפעם הבאה כשאתן נוטלים חלק בדיון/בסכסוך החרדי להט"בי, תזכרו את זה. תזכרו אותנו, הלהט"בים החרדים.

על סוגיות ולבטים של להט"ב חרדים

אז אחרי ששמעת שיש דבר כזה להט"ב חרדים, הנה קצת עלינו, על הלבטים והסוגיות שאיתם אנחנו מתמודדים, על בחירות ברצף של זהותנו החרדית-להט"בית.

סוגיית הארון

השאלה הראשונה שאני נשאלת על ידי פונות/ים מהמגזר החרדי היא דווקא לא הלכתית, אלא חברתית, בעיקר משפחתית: איך מספרים? למי? האם כדאי לספר בכלל?

סוגיית הארון היא נחלת כל להט"ב באשר הוא, מרגע שגילה את נטייתו/זהותו השונה. כשמדובר בחברה חרדית, חברה שמרנית וסגורה ברובה, הקושי ביציאה מהארון מתעצם. מאידך, חשוב לזכור שמלבד ההשפעה החברתית, המשפחה שלנו היא ייחודית, הדינמיקות בין בני המשפחה, בין אחים, בין הורים לילדים, הן ייחודיות, ספציפיות, ותלויות בגורמים נוספים מלבד הקהילה שאליה אנו משתייכים.

אפשר לחלק את הלהט"ב החרדים לשתי קבוצות: אלה שבחרו להינשא ולהקים משפחה נורמטיבית, ולהישאר בארון ולא לספר למשפחות; ואלה שבחרו לצאת מהארון לממש זוגיות/זהות שונה. למעשה, יש יותר משתי הקבוצות האלו. יש את מי שבמהלך חייהם, אחרי שניסו בחירה אחת, בוחרים שוב מחדש בבחירה האחרת. יש את אלה שדיכאו את המחשבות ובחרו בחירה לא מודעת, ורק בשלב מאוחר יותר מבקשים לשנות. יש מי שמתוך מודעות בחרו להינשא לבן המין השני, שכמותם, גם הוא להט"ב. בבת-קול למשל יש נשים חרדיות כמעט מכל הקבוצות הנ"ל.

צריך לזכור שאין בחירה שאיננה נכונה/טובה. כל בחירה היא נכונה לאותו אדם, לאותה אישה. צריך גם לזכור שחשוב לשקול את הבחירה שלנו, חשוב לא לתת למחשבה על סגירותו של מגזר המוצא שלנו להוביל את הבחירה שלנו. הלסבית הדתייה הראשונה שאיתה נפגשתי היתה חרדית. היה לה מזל גדול, ההורים שלה קיבלו אותה, אולי לא קבלה הלכתית, אולי לא קבלה מוחלטת, אבל למעשה זאת אחת הקבלות היפות של הורים את בתם הלסבית.

להט"ב רבים, חילונים ודתיים, מספרים על קשיים בקבלת המשפחה אותם, אך מעטים הסיפורים על חוסר קבלה מוחלט, על אולטימטום, על הדרישה לבחור רק באחת הזהויות, לבחור בין בן-הזוג למשפחה. להט"ב חרדים עשויים להתמודד מול דרישה כזו. ולמרות הקושי, הבחירה בחיים ללא הסתרות, קיימת גם בקרב להט"ב מהעולם החרדי. אולי משום שגם אנחנו מאמינים ואוהבים את משפחותינו
ורוצים לתת סיכוי למשפחות שלנו להכיר אותנו באמת, כמו שאנחנו. רוצים להאמין שבסוף, עם כל הקושי, יקבלו אותנו.

לגבי החברה החרדית בכלל: אין היום פתרון למי שרוצה לחיות כלהט"ב וחרדי, כמובן לגדל כך משפחה ולשלוח את הילדים למוסדות חרדיים.

מצעד הגאווה

לצעוד או לא לצעוד? מצעד הגאווה בירושלים שימש במהלך השנים זירת סכסוכים בין הקהילה הלהט"בית לחרדית. קשה לצעוד ולחוש את הקריעה בין העולמות. להט"ב רבים מהעולם החרדי מעדיפים שלא לצעוד,
לרוב בשל הכאב על הקרע הזה. הסוגיות סביב מצעד הגאווה - למה דווקא בירושלים, למה בפרהסיה - קיבלו תשובות רבות וטובות במהלך השנים. עם זאת, עדיין המצעדים צועדים בסימן סכסוך.

במצעד הגאווה בשנת 2007 צעדתי לראשונה עם בת-קול. השלט שאחזתי בידי עסק בשנאה שיש למגר. בשנת 2008 צעד המצעד בסימן אהבת חינם. היה לי מרגש לראות את הבית הפתוח בירושלים מתגייס למען האהבה. זאת היתה נקודה של אור בתוך הסכסוך הזה. גם המאבק החרדי היה מתון יותר. כך מצאתי את עצמי צועדת לצד לסבית חרדית נוספת, שרק בשנה לפני כן הביעה את דעתה השלילית על הצעידה של חרדיות/ים במצעד.

אפשר לומר שאני מקווה שלא נזדקק למצעד למען זכויות הקהילה הלהט"בית, כמו שאני מקווה שלא תהיינה עצרות מחאה על קיפוח חרדי, אך עד שנגיע למצב האידיאלי, אני שם. אני הייתי שמחה לראות עוד חרדים מתגייסים למען זכויות הלהט"ב, הרי הם יודעים כמה קשה להיות מופלים, הרי הם גם הקהילה שלנו.

שמירת מצוות

סוגיית שמירת המצוות בקרב להט"ב מהעולם החרדי היא מורכבת מהסיבה הפשוטה: אם למדת בסמינר חרדי, בבית יעקב או בישיבה חרדית, אם גדלת על ברכי החינוך החרדי, ההשקפה שלך לגבי קיום מצוות היא קוטבית, הכול או כלום. ”זאת התורה לא תהא מוחלפת", או כפי שפרש החתם סופר אבי היהדות החרדית את הפסוק "חדש אסור מן התורה": מודרנה, חדשנות, פרשנות חדשנית - כל אלה אסורים מן התורה.

אז מה קורה אם את/ה חרדי/ת להט"ב ונתקל באיסור דרבנן (לסביות) או דאורייתא (הומוסקסואליות), איסור שענשו כרת (הומוסקסואליות) או מכת מרדות (לסביות), איסור מפורש כמו במקרה של הומוסקסואליות ואספקטים של טרנסג'נדריות, או דבר שאינו איסור מפורש אך אין רוח הקב"ה והתורה נוחה הימנו כמו נשים המסוללות? לא תוכל/י לתת פרשנות חדשנית לאיסור, שהרי "חדש אסור מן התורה". בכל מקרה, אם תבטא/י חלק מזהותך הלהט"בית כאילו את התורה כולה הפרת!

אז מה עדיף - לצאת בשאלה כבר מראש? לוותר על שמירת מצוות? לוותר על הנטייה או הזהות המינית? אני מניחה שיש מי שבוחרות/ים באחת מן האופציות הללו. אמנם אינני מכירה את כל הלהט"ב מהעולם החרדי, אך מאלה שאני מכירה, כחברה וכמתנדבת, אני יכולה לומר שיש יותר משתי האופציות הקוטביות הללו. חרדיות ולהט"ביות הן מחלקיה של הזהות שלנו, ועל זהות כמעט ואי אפשר לוותר. אז לרוב התהליך קצת ארוך, קצת מורכב, הגמישות הזרה והמוזרה לנו כל כך מאחדת איכשהו את אותם חלקים סותרים בזהותנו.

איכשהו תמצא/י מי שמשלב/ת בין שמירת מצוות כהלכתן, שמירה על קלה כבחמורה בהלכות שבת וכשרות, לבין מימוש הנטייה/הזהות המינית השונה. איכשהו תמצאו את שומרות/שומרי המסורת החרדית, ניגוני בית אבא ותורתה של אמא, ששמירת ההלכה היא משנית, או בכלל איננה רלוונטית לחייהן/ם.

יהיו שיאמרו שהגמישות הזו לכשעצמה היא אבדן הזהות החרדית, אולי הם צודקים, אבל רק חלקית, את זה תוכחנה תחושות העצב, כאב ועלבון שלהט"בים חרדים מרגישים כתגובה לשיח אנטי חרדי.

בקשה ותקווה

קהילה להט"בית כללית - הכלה

כשהחלטתי להתנדב ב"יש עם מי לדבר" התלוו לכך הרבה ספקות: מה אני יכולה לצפות מלהט"ב חילונים שמרגישים שהקהילה החרדית עוינת אותם? איך בכלל עובדים יחד בשיתוף פעולה? איך אני עונה לפונים חילונים, שאני בכלל לא מכירה את העולם שממנו הגיעו?

גם את הלהט"ב הדתיים שהגיעו מטעם שב"ל לא הכרתי. הגעתי להתנדב כדי לרכוש מיומנות. המחשבה היתה ללמוד למען העתיד, כדי להכשיר עצמי לפעילות עתידית למען להט"ב מהמגזר החרדי. לזכותם של חברותיי וחבריי לקו ושל הצוות המקצועי ייאמר ש"יש עם מי לדבר" זה אחד המקומות המקבלים, התומכים והמכילים ביותר הקיימים. מקום של עשייה ושיתוף שלא הכרתי קודם. מקום שבו למדתי הרבה על אהבה וגישור. על מוכנות לשמוע ונכונות לעשות.

בישיבת הצוות הבאה של הקו אעביר שיעור בנושא הקהילה החרדית. כבר שנה וחצי של התנדבות, שנה וחצי שבהן כמעט בכל משמרת שלי אחוז הפניות החרדיות גובר על שאר קבוצות האוכלוסייה, שנה וחצי שאני עונה לפניות טלפוניות מכל קצות החברה, מבינה שבכל מקום יש קונפליקטים, שכל פנייה חשובה, שכל פונה, מכל מגזר, חשוב. ועם זאת, מתעסקת לרוב עם פניות מהמגזר החרדי, ועם שאלות של חברותיי וחבריי לקו בנושא. אם היה לי חזון של הכלה של הקהילה הלהט"בית את הלהט"ב מהעולם החרדי, הרי שהוא מתממש לו בקו התמיכה "יש עם מי לדבר". כן, יש שם רוב חילוני, מיעוט דתי, ואני היחידה שבאה מהעולם החרדי. ובכל זאת, אם יש פניות חרדיות כל כך רבות, הן חשובות לכולם.

אני חיה גם מעבר לבועה הנעימה של "יש עם מי לדבר", אני עדיין שומעת הערות ועקיצות פה ושם. עם זאת, אני חושבת שיש מקום לתקווה, הקול שלנו כבר קיים, ככל שיישמע יותר, כך יהיה קל יותר להכיל אותנו, על השונות המגזרית שלנו

קהילה חרדית - אחרים בתוכנו

החברות והחברים שלי טוענים שאני אופטימית מדי, שאני מבקשת יותר מדי, גם מהחברה החילונית וכל שכן מהחברה החרדית. אחרי שיצאתי בעצמי מהארון, הרגשתי פתאום שכל האופטימיות הזאת שגויה, במשך תקופה היתה לי תחושה של חוסר מוצא. אבל כנראה אני באמת אאוטסיידרית חסרת תקנה ואופטימיסטית מדי.

בכלל, העולם הלהט"בי הדתי עשה צעדים גדולים השנה. בת-קול יצאה במיזם מהפכני - פסח שני, ואני בעבעתי בקנאת סופרים. גם למגזר החרדי מגיע הסיכוי הזה, של לשמוע עלינו ולהחליט אם לקבל אותנו. גם אנחנו, להט"ב מהעולם החרדי, רוצים לראות את העולמות האלו, ששייכים לחלק מזהותנו, מתקרבים זה לזה.

אינני יודעת מה אבקש בעוד מספר שנים מהקהילה החרדית, אולי אני אכעס על המעט שאני מבקשת כיום. אבל נכון לשלב הזה הייתי מבקשת דבר אחד מאחיי החרדים: תראו בנו אחרים, שונים, אבל כאלה שבתוככם. אולי יש מקום לבקש שחרדים יבינו ויכבדו עקרונות של דמוקרטיה וסובלנות, אבל לא באתי לשנות תפיסות עולם וחברה. אני גדלתי בתוך העולם הזה, אני בת למשפחה חרדית ונושאת בתוכי זהות חרדית. אני גם לסבית, העובדה הזאת לא קשורה בשום צורה בחילוניות.

אחרי היציאה מהארון לאמי, כתבתי בפורום דתיות גאות את השיר הזה:
במעמד הר סיני הפרטי שלי
פתחתי לרווחה החג הזה
את דלת הארון המחוררת שלי
ויצאתי.
ולא היו שם פרחים של אהבה
ולא הרים של קבלה
ולא כתרים, מעוטרים,
של מלאכים
וגם לא פריחת נשמות,
מאימת אלוהים.
רק אם ובת
ושולחן של חג
רק מילים מקוות,
חוזרות, מסבירות.
ורק קול דממה דקה , לדקה
תראיני אימי, עודני בתך
עודני רבקה
*

כשיצאתי, כשסיפרתי על השונות שלי, חשוב היה לי שאמי תדע שאני עדיין אותה הבת, רבקה, שהיתה לה. היום, כשהיא מבקשת להעלים את הנושא, אני רוצה להוסיף: עודני בתך, השונה, רבקה. היום אני רוצה לבקש את זה גם מהחברה החרדית בכלל: תסתכלו על השונות שלנו, אבל לא כזרים, כאחים. כאחרים שבתוככם.

אז איך אני יכולה לבקש את זה מחברה שמרנית, סגורה, שעקרונות כגון "חדש אסור מן התורה" ו"קדש עצמך במותר לך" הם אבני השתייה שלה? על זה אני אענה כמו שאני עונה כמתנדבת בקו: מזל שיש גם רגש ואהבה והבנה ויחסי משפחה, קרובים, אחים, חברים, הורים וילדים. מזל שאצל רובנו אידאולוגיה ועקרונות אינם תכלית הכול.

סיכום שאיננו סיום

אני רוצה לפנות אליך הקורא/ת: במהלך השנים האחרונות, כשהזכירו להט"ב וחרדים, היה שם באמצע פסיק, הפרדה, קרע. יכולת לראות את התהום הפעורה, להריח את אש המאבק. אם אחרי שקראת את המאמר הזה, כשתקרא/י שוב להט"ב וחרדים זה יהיה בנשימה אחת, בלי הפסק, כזהות אחת, כשם עצם + תואר - אז המאמר הזה עשה את שלו.

אני מקווה שגם למציאות סביבנו יהיה חלק בהשפעה על התודעה בנושא להט"ב חרדים. אני מקווה שגם לך יהיה חלק בכך. אני מקווה שעוד נקרא ונשמע הרבה בנושא הזה. אני מקווה שנפתח את שנת תש"ע בהשתדלות לישועה, באהבת חינם.

תודה לכל מי שתרמ/ה למאמר הזה להיות, בכוח ובפועל.

 גירסת הדפסה

חזרה ל"להיות לסבית ודתיה"