לא פשוט לצמחונים ספר הקרבנות שאנחנו מתחילות לקרוא השבוע. וזה חוץ מהשפה הבלתי אפשרית של ויקרא רבה – עברית, ארמית-גלילית רומית ויוונית משמשות בו בערבוביה. אנחנו משייטות בין ירושלים אפופת דם הקרבנות ונשואת הערגונות, לטבריה של המאה ה-5-6 המתנהלת בבליל שפות. יהדות ישראלית, שכורעת תחת השלטון הביזנטי וחולמת את המציאות המקדשית באמצעות תיאור עבודת המשכן שבספר ויקרא. אז ככה זה בערך נשמע (פרשה ג' סימן ד'):
"נֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבָּן"
מַה כְּתִיב (=כתוב) לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (=לפני כן)? "(ויקרא א, טז): וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ"
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר חֲנִילָאי:
הָעוֹף הַזֶּה פּוֹרֵחַ וְטָס בְּכָל הָעוֹלָם, וְאוֹכֵל בְּכָל צַד, וְאוֹכֵל מִן הַגְּזֵלוֹת, וּמִן הַחֲמָסִין.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וְהַזֶּפֶק הַזֶּה מָלֵא גְזֵלוֹת וַחֲמָסִין, אַל יִקְרַב לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. לְכָךְ נֶאֱמַר: וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ.
אֲבָל בְּהֵמָה, גְּדֵלָה עַל אֵבוּס בַּעֲלָהּ, וְאֵינָהּ אוֹכֶלֶת מִכָּל צַד – לֹא מִן הַגְּזֵלוֹת וְלֹא מִן הַחֲמָסִין, לְפִיכָךְ הוּא מַקְרִיבָהּ כֻּלָּהּ.
ואני חושבת לעצמי, זה השכר הגדול על הקפדה על גזל, שכששוחטים אותך אתה מוקרב כולך?! המממממ.
והמדרש ממשיך ומתאר את עונשה של הציפור הגזלנית:
…לְפִי שֶׁהַנֶּפֶשׁ הַזּוֹ גּוֹזֶלֶת וְחוֹמֶסֶת, בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה צַעַר וְכַמָּה יְגִיעָה עַד שֶׁיֵּצֵא מַאֲכָלָהּ מִמֶּנָּהּ, מִפּוּמָא (מהפה) לְוֶשְׁטָא,(לושט – עד כאן אנחנו בארמית, ונראה לי שכאן הכוונה ללוע) מִוֶּשְׁטָא לְאִיסְטוּמְכָא (מיוונית: stomachos. – פתח האיבר. לפי ההמשך עוד לפני פתח הקיבה), מֵאִיסְטוּמְכָא לְהַמְסֵיסָא מצאתי איזה הסבר, באידיש נדמה לי, של מישהו שמבין ברפואה), מֵהַמְסֵיסָא לְבֵית כַּסְיָא, מִבֵּית כַּסְיָא לִכְרֵסָא, מִכְּרֵסָא לְבֵי מְעַיָּה, מִבֵּי מְעַיָּה לִכְרוֹכֶת קְטִינָא, וּמִכְרוֹכֶת קְטִינָא לִכְרוֹכֶת עָבְיָא, וּמִכְרוּכַת עָבְיָא לְסַנְיָא דִיבֵי, וּמִסַנְיָא דִיבֵי לִפְטֶטְרָכָה, וּמִפְּטֶטְרָכָא לְבָרָא, בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה צַעַר וְכַמָּה יְגִיעָה עַד שֶׁיֵּצֵא מַאֲכָלָהּ מִמֶּנָּהּ.
ואני לא יודעת לפרש בעברית את כל ההמשך. אני חייבת מישהי שקצת מבינה בזאולוגיה כי אפילו שמות של איברים שמצאתי לא אומרים לי כלום עד שאני לא מבינה באיזו שפה הם. אבל כבר אפשר לראות שהמדרש מספר בעברית אבל קורא לאיברים בשמות שרובם ארמיים וחלקם יווניים-לטיניים וכל זה כדי לספר לנו שמי שגוזל יש לו הרבה איברי עיכול.
ואני עדיין תוהה, אז מה רע?
ואז ממשיך המדרש, בסימן ה', לבלבל אותי. הפעם לגמרי בעברית:
"וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִּכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל (ויקרא א, יז)".
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַהֶדְיוֹט הַזֶּה, אִם מֵרִיחַ הוּא רֵיחַ כְּנָפַיִם נַפְשׁוֹ קָצָה עָלָיו, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ (ויקרא א, ט): "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה"?!
וְכָל כָּךְ לָמָּה? אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיְהֵא הַמִּזְבֵּחַ מְהֻדָּר בְּקָרְבָּנוֹ שֶׁל עָנִי. (ההנחה היא שעשירים מקריבים צאן ובקר ועניים עופות או אפילו רק מנחות מהצומח.)
מהודר אבל מסריח…
אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ בִּקֵּשׁ לְהַקְרִיב בְּיוֹם אֶחָד אֶלֶף עוֹלוֹת.
שָׁלַח
וְאָמַר לַכֹּהֵן גָּדוֹל: אַל יַקְרִיב אָדָם הַיּוֹם חוּץ מִמֶּנִּי.
בָּא עָנִי אֶחָד וּבְיָדוֹ שְׁתֵּי תוֹרִים.
אָמַר לַכֹּהֵן: הַקְרֵב אֶת אֵלּוּ.
אָמַר לוֹ: הַמֶּלֶךְ צִוַּנִּי וְאָמַר לִי אַל יַקְרִיב אָדָם חוּץ מִמֶּנִּי הַיּוֹם.
אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי כֹהֵן גָּדוֹל, אַרְבָּעָה אֲנִי צָד בְּכָל יוֹם, וַאֲנִי מַקְרִיב שְׁנַיִם וּמִתְפַּרְנֵס מִשְּׁנַיִם. אִם אִי אַתָּה מַקְרִיבָן, אַתָּה חוֹתֵךְ פַּרְנָסָתִי.
נְטָלָן וְהִקְרִיבָן.
נִרְאָה לוֹ לְאַגְרִיפַּס בַּחֲלוֹם: קָרְבָּן שֶׁל עָנִי קְדָמָךְ.
שָׁלַח
וְאָמַר לַכֹּהֵן גָּדוֹל: לֹא כָךְ צִוִּיתִיךָ "אַל יַקְרִיב אָדָם חוּץ מִמֶּנִּי הַיּוֹם"?!
אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, בָּא עָנִי אֶחָד וּבְיָדוֹ שְׁתֵּי תוֹרִים. אָמַר לִי, הַקְרֵב אֵלַי אֶת אֵלּוּ. אָמַרְתִּי לוֹ, הַמֶּלֶךְ צִוַּנִּי, וְאָמַר לִי, אַל יַקְרִיב אָדָם חוּץ מִמֶּנִּי הַיּוֹם. אָמַר, אַרְבָּעָה אֲנִי צָד בְּכָל יוֹם, וַאֲנִי מַקְרִיב שְׁנַיִם, וּמִתְפַּרְנֵס מִשְּׁנַיִם. אִם אִי אַתָּה מַקְרִיב אַתָּה חוֹתֵךְ אֶת פַּרְנָסָתִי. לֹא הָיָה לִי לְהַקְרִיבָן?
אָמַר לוֹ: יָפֶה עָשִׂיתָ כָּל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ.
אגריפס שולח, העני קורבנו בידו. אגריפס נותן הוראות שקשורות לאחרים, העני מבקש להקריב בשביל עצמו. חלקו הראשון של הסיפור מתחיל מבעלותו של אגריפס על העולות. הוא יכול לשלוח אלף עולות ביום אחד והוא שולח. חלקו השני של הסיפור מתחיל מהתגלות חלומית. בחלום מגלה אגריפס שקורבנו של העני הוקדם לזה שלו. אם החלקים מקבילים והשליחות מקבילות זו לזו הרי הבעלות זהה לחלום. ואכן, אין לי ברירה אלא להפנות שוב לספרו הכייפי של נח הררי "קיצור תולדות האנושות" שם הוא מבהיר באופן פשוט ומשכנע איך בעלות כמו כסף כמו למעשה כמעט כל מושג אחר שאנחנו משתמשים בו לצרכי משפט, כלכלה וחברה הוא "מושג מדומיין". להיות אנושי לדעת הררי פירושו ליצור ולחלוק סמלים מדומיינים.
אבל העני לכאורה לא עסוק בסמלים מדומיינים. הוא צריך לאכול. ואם צידו לא יעלה בידו יום אחד, לא יהיה לו מה לאכול באותו יום. אלא שלתפיסתו של העני, אם לא יחלוק עם אלוהים את צידו ויפגע בשותפות שביניהם פרנסתו תתקפח והוא ירעב. האם השותפות עם אלהים, שבה תלויה פרנסתו של העני היא "מושג מדומיין" כמו הבעלות? האם היא מתפקדת כמו הקרבת העולות הראוותנית? אולי היא דומה לחלום של אגריפס שהוא משהו פרטי, בניגוד למושגים המדומיינים שככלל הם תמיד עניין חברתי-תרבותי?
נדמה לי שיש בסיפור הזה שלושה שלבים. הראשון, המניע את העלילה הוא הבעלות והמלכות שהם מושגים מדומיינים קלאסיים שכל בני אותה תרבות חולקים יחד את משמעותם ואת האמונה באופני היווצרותם.
החלום, שהוא דמיון מבוסס תרבות. אגריפס יודע משהו בחלום כי האפשרות טורדת אותו. כי הוא מכיר את מהלך הדברים. כי הוא חש אשמה כלפי העניים או כלפי שאר האזרחים שאותם העיף מבית המקדש באותו יום. אולי אגריפס פשוט יודע בתוכו שהרעיון להעיף את כל האחרים מבית המקדש הוא רעיון שאמור להיכשל.
העני שמציג את השותפות שלו עם אלוהים מגלה לנו איך בכלל מתחיל הדמיון. איך מתחילה הדת. למה נוצר הצורך בכוחניות, בעושר, באמונה. העולם נורא נורא מפחיד. יש מצב שיום אחד לא נצוד יונים ולא יהיה לנו מה לאכול. אם לא נאגור עולות, אם לא נבצר את מעמדנו, אם לא לפחות נאמין שאלהים דואג לכל מחסורנו איך נתמודד עם הפחד?
הגדולה שהמדרש מוצא בהתנהגותו של העני היא חשיפת מניעינו כולם. היא הפחד הקמאי שעומד ביסוד הקרבן. היא תשתית האמונה ותשתית הסדר החברתי: צור שותפות עם האל. הציווי להקריב את הנפש. לראות בקרבן כאילו הקרבנו את עצמנו מבוסס על השגת המענה לצורך האישי והחברתי להתאחד עם אלוהים.
הסיבה שהכהן חוזר בפני אגריפס על כל הסיפור מתחילתו, במה שנראה כמו טרחנות ספרותית מיותרת לגמרי, היא בדיוק זו: הוא צריך להחזיר את אגריפס לצורך הקמאי. להבנה שהעני קודם לכל מה שיש לאגריפס המלך. לאלף העולות. לכסא המלוכה. אילולא פחד העוני לא היה דבר מכל אלו.
אלא שהכהן מנסה להעמיד מול העני את ציוויו של אגריפס. הן בדיאלוג מול העני והן בסיפור לאגריפס. אם כל כך ברור לכהן שהעני קודם, שהוא מייצג את התשתית, למה הוא צריך לנסות להניא אותו מכך? ייתכן שהוא חייב לעשות כך מתוך הפחד מאגריפס. הכי סביר שזה מתוך הציות האוטומטי לסדר החברתי הרווח לפיו מצייתים למלך. אבל נדמה לי שהכהן הגדול לא ממש מפחד מאגריפס המלך. יש לו מספיק אוטונומיה לנעשה בבית המקדש. גם המחשבה שזה נאמר מתוך חנופה לאגריפס לא סבירה. "התכוונתי לשמוע בקולך, אדוני המלך, אבל איזה כלומניק שיכנע אותי שצרכיו קודמים" לא נשמע משכנע במיוחד. כדיפלומט, הכהן הגדול בוודאי יכול לעצור לרגע את הציות האוטומטי. הוא יודע שהיה הרבה יותר מכבד גם כלפי עצמו וגם כלפי אגריפס שהוא יגיד משהו כמו "חשבתי שבמקרה של עני מרוד שכל פרנסתו תלויה בכך, היה עדיף לתת מקום לשותפותו עם אלהים שמבטאת הקרבת הקרבן." או "ידעתי שאדוני המלך ישמור על זיקתו למקדש בכל מקרה וחשבתי שיש חשיבות ציבורית לקרב את העני למקדש" או כל דבר דומה.
ההנכחה של הדיאלוג המתמיד בין ציווי המלך לטענת העני היא הביסוס המתמיד של הסדר החברתי וממילא הנכחת ערעורו. העני הוא לב הצורך בסדר חברתי. הסדר מכונן מתוך הבריחה המתמדת מפני השרירותיות של הקיום שהעני מתמודד איתה חזיתית באופן יומיומי. העדפת ציווי המלך היא סימן ההיכר של ההצלחה. של הניצחון על השרירותיות. יש סדר. יש היררכיה. ההיררכיה חייבת לדחוק את העני עליו היא מבוססת. הן מפחד והן כדי לבטא ניצחון. ההיררכיה נושאת אשמה מתמדת.
כשהיא מקדימה את קרבנו של העני היא מזכירה לעצמה את מקורותיה הקמאיים אבל גם אומרת לעצמה שהיא לא נזקקת לקרבן כמו אותו עני. היא יכולה לגלות נדיבות של מנצחים. זה רק מבסס את ההיררכיה. היא יכולה לרחם על העני וכך להתמודד עם האשמה. אבל כשהיא נותנת ערך כזה לעני היא גם מערערת את יציבותה ויסודותיה והרחקתה ממנו. בשורה התחתונה התקיים דיאלוג חוזר בין ציווי המלך לרצונו של העני. בשורה התחתונה קורבנו של העני קדם.
אבל בעריכה הגאונית של המדרש, בהצמדת סימן ד' לסימן ה' יש גם ערעור נוסף על הסדר. ההיררכיה מייצרת גזל מצד מי שאין לו. החוק מבסס את קניין הבעלות של המלך, ראש ההיררכיה. הגזל מבסס את קניינו של מי שקניינו לא מוסדר בחוק. העוף, קורבנו של העני, הוא גזלן מיסודו. בניגוד לפר, שגדל באבוס בעליו, שיש לו מקום ברור בתוך הנורמות של החווה, מקום שמסדיר את מלוא מזונו, העוף אינו כזה. לעוף אין מקום של קבע, אין אוכל של קבע, הוא עף בכל העולם כולו, מחוץ לכל גדר של חוק. בהכרח, מטבעו, הוא מתפרנס, ממה שבעיני החוק יהיה גזל. בסאב-טקסט של העריכה מבהיר המדרש, שאם העני לא יתן מחצית לבית המקדש, יתערער כל שלטון המלך. כי תמיד יכול העני להתקומם על השיטה כמו התור שהוא הביא.
קרבן העניים והיחס לעניים מעסיקים מאוד את התורה ואת חז"ל, כי הם באמת עומדים ביסוד בניינה של החברה וביסוד הסיכונים לערעורה. המדרש מראה לנו, כיצד ומדוע, הם פני הסדר. הם פני המוסר.
שבת שלום, שבת של עושר ובטחון המצליחים איכשהו להכליל את העוני בתוכם. ואולי אפילו להשאיר לעני את כל ארבעת התורים.
זיוה