יהודה ניגש לדבר עם יוסף על כליאתו של בנימין. חז"ל רואים שתי ממלכות, ממלכת יהודה וממלכת ישראל ניצבות בקרב פנים אל פנים. קרב על בנימין. נחלת בנימין נמצאת גיאוגרפית בין ישראל ליהודה. ממלכת יהודה של דוד מכוננת על ממלכת שאול משבט בנימין ובידי שמואל הנביא שחי באזור בנימין. מצד שני, עם התפלגות הממלכה נראה כי שבט בנימין, או לפחות מרביתו, מצטרפים לישראל. אחד משני המרכזים הדתיים העיקריים של ממלכת ישראל נמצא בבית אל, בנחלת בנימין. השני אגב, נמצא בדן, שיחזור עוד במדרש שלנו השבוע. בקיצור ולענין, בנימין הוא נייר הלקמוס של העוצמה של כל אחת מהממלכות.
לא פחות מכך, חז"ל רואים שני גברים שמגיעים לעימות. האחד יהודה, "גור אריה יהודה", "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו." והשני, בעל הכוח האמיתי בסיטואציה, המשנה למלך מצרים. את כל חלומות העוצמה היהודיים והגבריים משליכים חז"ל על דמותו של יהודה. אבל הם יודעים היטב שגם יוסף אינו בדיוק קוטל קנים.
המעניין ביותר בעיני הוא, שלדעת מדרש רבה, את המפגש הזה ועוצמתו מניע בעיקר כעס. אז השבוע כמה מדרשים על עוצמתו המהפנטת עד הקרקסית של הכעס (פרשה צ"ג סימן ו'-ז'):
אָמַר רַבִּי חָנִין בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה יְהוּדָה מַעֲלֶה חֵמָה הָיוּ שַׂעֲרוֹת לִבּוֹ בּוֹקְעוֹת כֵּלָיו (בוקעות את גופו) וְיוֹצְאוֹת, וְהָיָה נוֹתֵן עֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל לְתוֹךְ פִּיו וּמוֹצִיאָן כְּאָבָק.
ועוד ממשיך המדרש, (אחרי שיוסף מבקש לאסור את בנימין) מִיָּד כָּעַס יְהוּדָה וְשָׁאַג בְּקוֹל גָּדוֹל וְהָלַךְ קוֹלוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַד שֶׁשָּׁמַע חוּשִׁים בֶּן דָּן (בנו היחיד של דן לפי המקרא. בגמרא מובאת מסורת כי מדובר בכבד שמיעה שהרג את עשיו. ומעניין שדווקא החרש שומע את שאגתו של יהודה.) וְקָפַץ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן וּבָא אֵצֶל יְהוּדָה וְשָׁאֲגוּ שְׁנֵיהֶם וּבִקְשָׁה אֶרֶץ מִצְרַיִם לֵהָפֵךְ.
עֲלֵיהֶם אָמַר אִיּוֹב (איוב ד, י): שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל. שַׁאֲגַת אַרְיֵה, זֶה יְהוּדָה, שֶׁכָּתוּב בּוֹ (בראשית מט, ט): גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה. וְקוֹל שָׁחַל, זֶה חוּשִׁים בֶּן דָּן, שֶׁשְּׁנֵיהֶם נִמְשְׁלוּ כַּאֲרִי, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, כב): "וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה (יזנק מן הבשן". מתוך ברכת משה לשבטים. ואולי הכוונה לדן מליש דהיינו אריה. העיר ליש נכבשה ע"י שבט דן ונקראה בשמו ושם נבנה המקדש בדן. יהודה ודן = ישראל ביחד נלחמים מול האיש המצרי על בנימין. ואולי יהודה הגיבור וחושים בן דן הנכה – שיש מסורת שהיה גם אילם, משקפים את קצוות האתוס היהודי. במיתוס הנחלם של חז"ל על הגבורה/גבריות היהודית שניהם שואגים ארבע מאות פרסה)
(איוב ד, י): "שִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ", אֵלּוּ גִּבּוֹרָיו שֶׁל יוֹסֵף. שֶׁכֵּיוָן שֶׁכָּעַס יְהוּדָה נָשְׁרוּ שִׁנֵּיהֶם שֶׁל כֻּלָּם.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אַף אֶחָיו כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יְהוּדָה שֶׁכָּעַס אַף הֵם נִתְמַלְּאוּ חֵמָה וּבָעֲטוּ בָּאָרֶץ וְעָשׂוּ אוֹתָהּ תְּלָמִים תְּלָמִים…
וּמָה הֵן סִימָנִין שֶׁהָיוּ בוֹ בִּיהוּדָה? שֶׁל בֵּית שִׁילוֹ (שילה שבנחלת אפרים, בנו של יוסף, נתפסת כחלק מהשליטה / מהמסורת היהודאית דווקא.) אָמְרוּ שְׁנֵי שִׁלְטוֹנִין (עיניים) זוֹלְגוֹת דָּם, וְיֵשׁ אוֹמְרִים כְּמִין שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים, וַחֲמִשָּׁה לְבוּשִׁים הָיָה לוֹבֵשׁ, נִימָה אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּלִבּוֹ כֵּיוָן שֶׁהָיָה כּוֹעֵס הָיָה קוֹרֵעַ אֶת כֻּלָּם.
מֶה עָשָׂה יוֹסֵף בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? אוֹתוֹ עַמּוּד שֶׁל אֶבֶן שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עָלָיו, בָּעַט בּוֹ וַעֲשָׂאוֹ גַּל שֶׁל צְרוֹרוֹת.
אני חייבת להודות שהמדרשים האלה הממו וריגשו אותו. אני לא מכירה עוד טקסטים יהודיים שמתייחסים לכעס בהומור והערצה. הכעס כמניע למפגש. הכעס כקטליזטור להתגלות של יוסף בפני אחיו. "ויגש אליו יהודה". הכעס יצר את הגישה והפגישה. וגם את חלום הגבורה.
כבן אדם שכועס לא מעט, עשיתי Like.
שבת שלום
זיוה