איך נראה לימוד ספר הקרבנות בעולם שבו בית המקדש כבר חרב?
נדמה שהמדרש בויקרא רבה עוסק באופיו של הדתי הראוי יותר מכל מדרש אחר. הוא מחפש את היכולת שלנו להקריב את עצמנו, הוא מחפש את המשמעות שמאחורי טקס הקורבנות, הוא מחפש את מה שנשאר אחרי שהטקס תם.
בפרשה ז סימן ב' מלמד המדרש:
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר יוּדָן כָּל מַה שֶׁפָּסַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּבְהֵמָה הִכְשִׁיר בְּאָדָם, פָּסַל בִּבְהֵמָה (ויקרא כב, כב): עֲוֶרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת, וְהִכְשִׁיר בְּאָדָם (תהלים נא, יט): לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה.
אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי :הַהֶדְיוֹט הַזֶּה, אִם מְשַׁמֵּשׁ הוּא בְּכֵלִים שְׁבוּרִים, גְּנַאי הוּא לוֹ.
אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ שְׁבוּרִים – שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לד, יט): "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב", (תהלים קמז, ג): "הָרוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב", (ישעיה נז, טו): "וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ (יושיע").
מאז ומתמיד סימלו החיות והבהמות את החלק "החומרי" או "הטבעי" שבאדם. הדוגמה המפורסמת ביותר לכך היא המושג של "הנפש הבהמית" שהתגלגל מימי הביניים (ואולי אפילו מחז"ל, שאז שימש יותר כמשל) עד לחסידות של ימינו.
בעולם החומר אנחנו מחפשים אחר המושלם, אנחנו מעדיפים בריאות יופי וכוח על חולי כיעור וחוסר אונים. אנחנו מעדיפים עושר על עוני. אנחנו מעדיפים טכנולוגיות תכליתיות על עבודת כפיים שוברת גב. כך בנוי עולם החומר.
לא מעט תקופות, חיפש האדם את השלמות גם בתחום חיי הרוח. בעולם המסורתי חיפש האדם את המאמין השלם. את הצדיק המושלם. החכם. הנביא. בעולם המודרני חיפש האדם את התבונה המושלמת, החירות המושלמת, החברה המושלמת. מאז אמצע המאה ה-20, גילה העולם, לפחות המערבי, שהחיפוש אחר השלמות, החומרית והרוחנית, הביא לאסון בלתי נתפש. הסתבר שאוטופיות ערכיות (והקידמה הטכנולוגית ששיקפה אותן והצדיקה אותן) הן הדבר הרצחני וההרסני ביותר שיצרה האנושות.
בדרכים שונות ומשונות החל האדם המערבי לחפש את הספקנים. את שבורי הלב והדעת. אנשי העבר, המסורתיים, הראציונליסטים, הלאומיים, האידיאליסטיים, ועוד מיני תופעות אנושיות ורעיוניות מהעולם שלא הפנים את אושוויץ והירושימה וסיביר צועקים: חמס. אובדן ערכים. סכנת הרלטיוויזם. אובדן זהות.
הם אולי צודקים. מחירים כבדים יש לאובדן ערכים וזהות. בהם גם מחירים חברתיים ומוסריים. מחירים של ניכור, ואסקפיזם, ואובדן משמעות.
אבל לא אלו הסיבות לרצח המוני, לדיכוי שיטתי, להיררכיות מהותניות המצמיתות אנשים על פי דתם, לאומיותם, גזעם, מינם, רכושם ובעצם מה לא. כל תורה על פי ההיררכיות שהיא מציבה כדי להביא אותנו לעולם המושלם שבו יש אנשים מושלמים פיסית, נפשית ורוחנית. (כשאלו שלא, מטופלים כך, שלא יפריעו לעולם החדש והמצויין העתיד להתממש עלינו במהרה בימינו בקרוב ממש אם רק נבין…)
המדרש מלמד אותנו, ממש כמו שלומד האדם המערבי בחמישים השנים האחרונות, שלאדם שבור הלב ומדוכא הרוח יש הזדמנות לסוג חדש של קרבת אלוהים. היום זה לפעמים מכונה "ניו-אייג'" או בהקשר הישראלי-יהודי "התחדשות יהודית". האלהים הזה לא תובע קרבנות אדם ובהמה. מול האלהים הזה עומד האדם בגודלו האמיתי, על פחדיו האמיתיים, מחולשתו כמו גם מעוצמתו. אדם המבקש אלוהים ומשמעות בעולם של שבר ודיכוי הרוח.
אנחנו כבר יודעות שאלוהים יכול להיות אלוהי פרשת זכור.
האלהים הדמוני מבני עקיבא של ילדותי ששואל "מה היית עושה מול ילד עמלקי קטן ויפה וחמוד? היית מוחה אותו?" (וגדול מכוער ומעצבן, הייתי?!) אלוהי צבאות למלחמות מצווה וג'יהאד ומסעי צלב. אלוהי הסקילה, השריפה, ההרג, החנק וארבעים (כמעט) מכות המרדות. אבל מסתבר, לדעת המדרש, שבעבור שבורי הלב והדעת יכול אלוהים, לשם שינוי, להוות ריפוי אמיתי, כמו שמצטט המדרש "הרופא לשבורי לב".
המדרש לא מסתפק רק בהתוויית הרעיון אלא גם מראה, (בפרשה ט' סימן ג'), כיצד נראה האלוהים של חסרי התורה. כל תורה שהיא.
על הפסוק מתהילים (נ' כ"ג) "זבח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלהים" מספר המדרש כך (בתרגום מארמית לעברית):
מעשה ברבי ינאי שהיה מהלך בדרך וראה אדם אחד משופע ביותר. (אני סברתי: אדם בשיפוע = נורא, נורא גיבן, אבל כנראה שהפירוש המקובל הוא אדם שבגדיו משופעים הוא מי שבגדיו מעידים על שפע – שנראה היה כאיש עשיר או תלמיד חכם, בקיצור אליטיסט.)
אמר לו (רבי ינאי): המוכן מר להתארח אצלי?
אמר לו: כן.
הכניסו לביתו, האכילו והשקהו.
בדקו במקרא, ולא מצאו. (=האיש לא יודע כלום בתנ"ך).
במשנה, ולא מצאו.
באגדה, ולא מצאו.
בתלמוד, ולא מצאו.
אמר לו (ינאי): הסב וברך.
אמר לו (האורח): יברך ינאי בביתו…
אמר לו (רבי ינאי): אתה יכול לחזור על מה שאני אומר לך?
אמר לו: כן.
אמר לו (ינאי): אמור, אכל הכלב פרוסתו של ינאי.
קם (האורח),
תפס אותו. (נדמה, שהנה, מתגלה האלימות של חסרי התורה, אבל מסתבר שבמקום מכות מגיע סיפור:)
אמר לו: את ירושתי שאצלך אתה מונע ממני!
אמר לו (ינאי): ואיזו ירושה שלך קיימת אצלי?
אמר לו: פעם אחת עברתי לפני בית הספר, ושמעתי את קולות התינוקות אומרים: "(דברים לג, ד): תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב"
מורשה קהילת ינאי לא כתוב כאן, אלא קהילת יעקב.
אמר לו (ינאי): למה זכית לאכול על שולחני?
אמר לו (האורח): מימי לא שמעתי מילה רעה והחזרתיה לבעליה,
ולא ראיתי שניים מתכתשים זה עם זה ולא נתתי שלום ביניהם.
אמר לו (ינאי): כל זה דרך ארץ שבך ואני קראתי לך כלב?!
קרא עליו "ושם דרך", מי ששם (מלשון שמאות) את דרכו שווה הרבה.
שאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר רַב נַחְמָן: עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת קָדְמָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ אֶת הַתּוֹרָה, זהו שכתוב: "(בראשית ג, כד): לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" – "דֶּרֶךְ", זוֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ, וְאַחַר כָּךְ "עֵץ הַחַיִּים" זוֹ תּוֹרָה.
לפעמים, כשאני פוגשת מאמינים, ובעיקר כשאני פוגשת את אמונותיי השבורות, נשבר לי הלב. אולי, יום אחד, נעבור את המהפך שעבר רבי ינאי. עד אז, אני מתנחמת בכך, ש"הקב"ה, כלי תשמישיו שבורים".
שבת שלום
זיוה