סיפרו לי שג'ורג' אורוול כתב את ספרו כנגד הקומוניזם והטוטליטריזם. האמנתי חלקית. בלבי האמנתי ללא פיקפוק שהוא כתב אותו כנגד הדת. בפרט הדת שלי (שהרי אחרות לא הכרתי).
"חירות היא עבדות.
מלחמה היא שלום.
בערות היא כוח."
הייתי בטוחה שסיסמאותיה של אוקיאניה אלו אמונותיה של הדת שלי. היו לי הוכחות:
פרקי אבות (ו' ב'): "'והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחות'. אל תקרי חָרות אלא חֵרות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". היה לי ניסיון מסויים עם התורה. חירות איננה הדגל המרכזי שלה.
דברים (כ' י'): "כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה, לשלום."
וידעתי מה הכוונה בשלום הזה. זה כתוב במפורש בפסוק שאחרי: "והיה אם שלום תענך, ופתחה לך: והיה כל העם הנמצא בה, יהיו לך למס ועבדוך."
בשביל להכיר את הנהיה אחר הבערות לא הייתי זקוקה לציטוט. הייתי מוקפת בצנזורה על הידע ובעיקר על הרעיונות עד מחנק. כל שבוע היתה לי דוגמה חדשה.
בספר 1984 שנמצא בבית הוריי, אני מניחה שעדיין רשומות הערות השוליים שכתבתי לאורכו עם הציטוטים האלה ודומיהם. הספר הזה היה אחד מאבני הבניין של כפירתי.
השבוע אנחנו מסיימות את ספר שמות, ספר מתן התורה והקמת המשכן. ואין זה מקרי בעיני, שדווקא לצורך הסיכום של הספר הזה, חוזר מדרש רבה לאותה משנה באבות ומעמת אותי עם כפירתי. עם הכפירה בכלל. (פרשה נ"א סימן ח'):
"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן"
מַהוּ אֵלֶּה?
בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, לֹא הָיוּ רְאוּיִם שֶׁיִּשְׁלֹט מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, טז): "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת".
מַהוּ חָרוּת?
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֵרוּת מִן גָּלֻיּוֹת,
וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת.
ופתאום הבנתי מחדש את החירות הזו של התורה. חירות לגמרי לא אורווליאנית. חירות המשמעות.
אני מניחה שרבי נחמיה יודע שאנשים מתים. שאין חירות ממלאך המוות. אני מניחה שרבי יהודה מכיר היטב את הגלות, אם לא באופן אישי הרי מההיסטוריה של עם ישראל. זו הרצופה גלויות. למעשה היא נפתחת בגלות – גלות מצרים. עורכי שמות רבה יושבים פיסית בגלות. הם אינם בני חורין לא מין הגלות ולא ממלאך המוות.
המדרש הופך קריאת תיגר על המציאות. כמעט פארסה.
אבל זו כוחה של משמעות. היא קוראת תיגר על המציאות. על השרירותיות. על המקום. על המוות. היא לא משנה אף אחד מהם. ובכל זאת.
"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בְתורה" מי שאין לו איזו תורה אין לו חירות. הוא חי את נסיבות המציאות והשרירותיות והגלות ותודעת המוות. המשמעות היא אולי דמיונית עד גיחוך וחמלה. אבל זה מה שיש.
חזק חזק ונתחזק.
שבת של חירות
זיוה