לכבוד מכת חשך דן המדרש במקורו של החשך בעולם. וכך מספר לנו מדרש רבה לספר שמות בפרשה י"ד סימן ב':
"וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה" מֵהֵיכָן הָיָה הַחשֶׁךְ הַהוּא?
רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה (חולקים),
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵחשֶׁךְ שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: תהלים יח, יב: "יָשֶׁת חשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ".
רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר: מֵחשֶׁךְ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר איוב י, כב: "אֶרֶץ עֵפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל, צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים" וגו'.
רבי יהודה סבור שהחשך הוא החשך של מסתרי האל. כשמורידים את סתריו של האל למציאות הממשית נוצר חשך. זהו החשך של ספר תהלים. זהו החשך של הסתר הפנים שהוא סתרו של האל עצמו. החשיכה כמו השגב שבבריאה קשורים למסתורין האלהי. אלא שהנסיון "לתרגם" את מסתרי האל למציאות יוצר חשיכה נוראית. מכת מצרים.
לעומת זאת, רבי נחמיה סבור שהחשך הוא החשך של ספר איוב. הוא החשך בעולם שיש בו שטן. הוא החשך בעולם שיש בו גיהנום. הגיהנום אינו ה"תרגום" הבלתי אפשרי, ולכן הנוראי, של מסתרי האל לעולם הממשי, אלא הוא ממשות כשלעצמה. הוא רע מוחלט.
רבי יהודה ורבי נחמיה, כמו במדרשים רבים אחרים חולקים באמצעות המדרש על תשתית האמונה היא תשתית הבנת המציאות. איך אנחנו מבינים את החשך בתוכנו ובעולמנו. איך אנחנו מבינים או לא מבינים את אלהים.
רבי יהודה סובר שאיננו יכולים להבין את האל. שהמרחק בין האל לבריאה הוא כל כך אינסופי שכל "טעימה" ממסתריו של האל עלולה להיות נוראית כשהיא מתגשמת בבריאה.
רבי נחמיה סובר שהמציאות האלהית היא מראה של המציאות בעולם. כפי שבעולם יש רוע כך גם בעולמות העליונים ישנו גיהנום. כבריאה ממשית. אנחנו יודעים משהו על אלהים. אין לנו מה לפחד מסתריו של אלוהים. אבל אנחנו גם מכירים את הגיהנום.
איני יודעת האלהים של מי משניהם קרוב יותר. או איזו אמונה מנחמת יותר כשאנחנו נתקלים בחשך. תחושת הבטן שלי הולכת עם רבי יהודה. אבל אולי כשנפגשים ממש בגיהנום אנחנו זקוקים דווקא לרבי נחמיה.
עם זאת, כדי לא לסיים בחשך אני מבקשת לסיים במצוות "החדש הזה לכם". כידוע זו המצוה הראשונה שבה נצטוו בני ישראל, והמדרש מקדיש פרק שלם וארוך מאוד לפירושים על הפסוק הזה. אחד המפורסמים שבהם מופיע בפרשה ט"ו סימן ב':
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם"
אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָם, אֵימָתַי אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת?…
אָמַר לָהֶם: אֲנִי וְאַתֶּם מַסְכִּים עַל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל גּוֹמְרִין וּמְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה… וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ויקרא כג, לז "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ" וגו' (והמשך הפסוק "אשר תקראו אתם").
"אַתֶּם" – בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹא בִּזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ…
לְכָךְ כְּתִיב: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם"
אולי אין לנו הרבה מה לעשות כשאנחנו נמצאים בחשך. אבל יש לנו כוח ליצור לנו חגים ואור ושמחה. יש לנו כוח לקדש את הזמן ואת הבריאה. אולי ישנו חשך גדול כשסתרי האל, הוא "קדוש, קדוש, קדוש", מתממשים בבריאה אבל ישנו אור גדול כשהבריאה מתקדשת. מתממשת כגילוי אלוהי.
שבת של שלום וקדושה
זיוה