שמעתי שקיים נוהג פמיניסטי להגיד ברוכה ה', ה' תרחם, אם תרצה ה' וכיוצ"ב. רציתי רק להעיר לנוהגות שאין המדובר במנהג חדש וכבר חז"ל שמו לב שהקדושה ברוכה היא, בראה את העולם והיא עתידה לגאלו לעתיד לבוא. וכך נפתח מדרש רבה לפרשת שמיני (פרשה י"א סימן א'-ב') בפרשנות על הפסוקים מספר משלי (ט' א-ד'):
חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה: טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ: שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת: מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לּוֹ.
[ציטטה חברה בביהמ"ד באלול מורה לתנ"ך מתקופת נעוריה על ספרי אמ"ת. מה המשותף והמבחין בספרי אמ"ת? בתהילים אי אפשר להבין מה הקשר בין פרק לפרק, במשלי, מה הקשר בין פסוק לפסוק, באיוב, בין מילה למילה… – ספרים נהדרים לדרשנים.]
רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אִלְעָאי פָּתַר קְרָא (פירש את המקרא הנ"ל) בִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם.
"חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ", זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּכְתִיב בֵּיהּ (שכתוב בו): (משלי ג, יט): ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ.
"חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה", אֵלּוּ שִׁבְעָה יְמֵי בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, יא): כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים וגו' (בראשית ב, ג): וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי.
"טָבְחָה טִבְחָה", (בראשית א, כד): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ. (אלוהימה במטבח!)
"מָסְכָה יֵינָהּ", (בראשית ב, ט): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם.
"אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ", (בראשית ב, יא): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְּשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע.
"שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא", זֶה אָדָם וְחַוָּה. (מעתה אל תאמרי "ויקרא שמם אדם" אלא "ותקרא שמם נערות" – מדרש מפורש ואנחנו לא קראים.)
"עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת", שֶׁהֱסִיטָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקָרָא אוֹתָן אֱלָהוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (זהו שכתוב) (בראשית ג, ה): וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים.
אַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה "מִי פֶּתִי יָסֻר הֵנָּה". הֵן הִנִּיחוּ דַּעְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהָלְכוּ אַחַר דַּעְתּוֹ שֶׁל נָחָשׁ.
בִּשְׁבִיל כָּךְ "חֲסַר לֵב אָמְרָה לוֹ" (בראשית ג, יט): כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.
עד כאן אלוהימה אלת החכמה, הבריאה, יוצרת הזמן, המקום, המזון, החיים והנערות. ומכאן אלוהימה הגואלת:
רַבִּי יוֹנָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר יִרְמְיָה פָּתַר קְרָיָא בְּגוֹג לֶעָתִיד לָבוֹא.
"חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ" זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כד, ג): בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת.
"חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה", אֵלּוּ שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁל גּוֹג…
"טָבְחָה טִבְחָה", (יחזקאל לט, יח): בְּשַׂר גִּבּוֹרִים תֹּאכֵלוּ. (אלוהימה עוזבת את המטבח לטובת הטבח. מסתבר שמספיק שאשה שולטת שתי פיסקאות כדי להפוך אותה ללוחמת צמאת דם.)
"מָסְכָה יֵינָהּ" (יחזקאל לט, יח): וְדַם נְשִׂיאֵי הָאָרֶץ תִּשְׁתּוּ.
"אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ" (יחזקאל לט, כ): וּשְׂבַעְתֶּם עַל שֻׁלְחָנִי סוּס וָרֶכֶב.
"שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא", זֶה יְחֶזְקֵאל, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לט, יז): כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים אֱמֹר לְצִפֹּר כָּל כָּנָף וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה.
***
שמעתי שיש מורים שבא להם לעיתים להרוג את תלמידיהם. רציתי לומר שגם במקרה זה לא המצאתם את הגלגל (פרשה י"א סימן ז'), יש לכם על מה שתסמוכו:
מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁמָּסַר אֶת בְּנוֹ לְפַדְגוֹג וְהָיָה הַפַּדְגוֹג שׂוֹנֵא אוֹתוֹ. אָמַר אִם אֲנִי הוֹרֵג אוֹתוֹ עַכְשָׁיו נִמְצֵאתִי מְחַיֵּיב רֹאשִׁי לַמֶּלֶךְ, אֶלָּא הֲרֵינִי מוֹשֵׁךְ אֶת יוֹנַקְתּוֹ מִמֶּנּוּ וְהוּא מֵת מֵאֵלָיו.
וכאן בא הנמשל בדמותו של אחז מלך יהודה שהציל את מלכותו במחיר השתעבדות לאשור:
כָּךְ אָמַר אָחָז אִם אֵין גְּדָיִים אֵין תְּיָשִׁים, אִם אֵין תְּיָשִׁים אֵין צֹאן, אִם אֵין צֹאן אֵין רוֹעֶה, אִם אֵין רוֹעֶה אֵין עוֹלָם.
כָּךְ אָמַר אָחָז, אִם אֵין קְטַנִּים אֵין תַּלְמִידִים, אִם אֵין תַּלְמִידִים אֵין חֲכָמִים, אִם אֵין חֲכָמִים אֵין תּוֹרָה, אִם אֵין תּוֹרָה אֵין בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, אִם אֵין בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בָּעוֹלָם.
מֶה עָשָׂה עָמַד וְנָעַל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, הֲדָא דִכְתִיב (ישעיה ח, טז): צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי.
חברותיי, וילדיי, לא רק לכם בא לפעמים לסגור לעד את ביה"ס.
***
ולמי שסתם שונאת כל עבודה, לאו דווקא עבודת הוראה, כמוני, ממשיך המדרש ואומר:
כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "וַיְהִי" אֵין שִׂמְחָה… אֵיתִיבוּן (=מקשים) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי, רְבִיעִי, חֲמִישִׁי, הַשִּׁשִּׁי?! (כל הבריאה נאמרה בלשון ויהי)
אָמַר לָהֶן: אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה. שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית צְרִיכִין עֲשִׂיָּה, הַחִטִּין צְרִיכִין לִטְחֹן, הַחַרְדָּל צָרִיךְ לְמַתְקָהּ, וְתוּרְמוּסִין צְרִיכִין לְהַמְתִּיק.
יש עבודה אין שמחה. ככה פשוט.
***
ולבסוף, סיפור שאיכשהו קשור לפרשה, אם מניחים שחטאם של בני אהרן קשור לעבודה בשכרות או לפחות ביסום קל.
סיפור על אבא שיכור. (פרשה י"ט סימן א'):
מעשה באדם אחד שהיה מוכר כל כלי ביתו ושותה בהן יין (פשוט מכר הכל מאלכוהוליזם)
והיו בניו מלינים ואומרים : אבינו הזקן הזה יוצא מן העולם ואינו משאיר לנו לאחר מותו כלום.
מה נעשה לו?
בואו ונשקהו ונשכרהו ונשאנו ונוציאו ונאמר שהוא מת ונשכיבו בקברו.
עשו כן.
לקחוהו והשקוהו ושכרוהו והוציאוהו ונתנוהו בבית עלמין אחד.
עברו מוכרי יין בשער בית העלמין.
שמעו שגובים מס בעיר.
אמרו : בואו נפרוק נאדות היין האלו בקבר ונברח.
עשו כן.
פרקו מטענם בתוך בית העלמין והלכו לראות מה קול בעיר.
והיה שם אותו האיש.
כשנתעורר משנתו ראה נאד נתון למעלה מראשו. התיר אותו ונתנו בפיו, התחיל שותה.
לאחר שלושה ימים אמרו בניו: וכי אין אנו הולכים ורואים מה אבינו עושה?
באו ומצאוהו והנה נאד נתון בפיו, והוא יושב ושותה.
אמרו לו : אף כאן בין המתים לא עזבך בוראך, האם בין החיים יעזבך?!
הואיל ומן השמיים נתנו לך אין אנו יודעים מה נעשה לך.
בואו ונכניסהו, נתקננו ונעשה לו תקנה של קבע.
עשו לו תקנה : כל אחד ואחד יהיה משקה אותו ביום קבוע.
אז לשבת הזאת אנחנו מסכימים שאפילו שיכורים שיכולים להתגולל בשתייתם שלושה ימים בקבר פתוח בלי להרגיש ולמכור את כל הונם בעד הטיפה המרה יש להם על מה שיסמוכו.
מסורת. מסורת.
שבת שלום
זיוה