אזהרה: פוסט למיטיבות לכת. הארד-קור לימוד.
השבוע אני מבקשת לשתף אותך בחידה בלשית. חידה שמקורה במדרש ידוע מאוד, שחוזר בגלגולים שונים במסורת התנאית, האמוראית והמדרשית ומופיע גם אצלנו, במדרש שמות רבה פרשה ל"ד סימן ב':
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי:
שְׁלשָׁה כְּתָרִים הֵם – כֶּתֶר מַלְכוּת וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר תּוֹרָה.
כֶּתֶר מַלְכוּת, זֶה הַשֻׁלְחָן, דִּכְתִיב בּוֹ (שמות כה, כד): "זֵר זָהָב סָבִיב".
כֶּתֶר כְּהֻנָּה, זֶה הַמִּזְבֵּחַ, דִּכְתִיב בּוֹ (שמות ל, ג): זֵר זָהָב סָבִיב.
וְכֶתֶר תּוֹרָה זֶה הָאָרוֹן, דִּכְתִיב בּוֹ (שמות כה, יא): זֵר זָהָב.
לָמָּה נִכְתָּבִים זָר וְנִקְרָאִים זֵר?
אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: אִם אָדָם זוֹכֶה נַעֲשִׂים לוֹ זֵר, וְאִם לָאו זָר.
(מקבילה נוספת ודומה מאוד יש במדרש במדבר רבה פרשה י"ד סימן י' ללא הסיומת שעניינה זרות ומבלי להביא את מקור האימרה. אולם זה לא מפתיע שכן מוצאם של שמות רבה ובמדבר רבה הוא קרוב מאוד, הן מבחינה גיאוגרפית – אזור פרובנס והן מבחינה היסטורית, סביבות המאה ה-10-12, תלוי את מי שואלים…)
בקהלת רבה (פרשה ז' סימן י"ב) אנחנו שומעים שוב על הכתרים אלא ששם שלושת הכתרים המפורסמים בכלל לא קשורים למשכן:
תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, שְׁלשָׁה כְּתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה, וְכֶתֶר כְּהֻנָּה, וְכֶתֶר מַלְכוּת. כֶּתֶר כְּהֻנָּה זָכָה בּוֹ אַהֲרֹן וּנְטָלוֹ, כֶּתֶר מַלְכוּת זָכָה בּוֹ דָּוִד וּנְטָלוֹ, כֶּתֶר תּוֹרָה הֲרֵי מֻנָּח לְדוֹרוֹת, כָּל מִי שֶׁזּוֹכֶה לְתוֹרָה כְּאִלּוּ זָכָה לִשְׁלָשְׁתָּן, וְכָל שֶׁלֹא זָכָה לְתוֹרָה כְּאִלּוּ לֹא זָכָה לְאַחַת מֵהֶן
בתלמוד הבבלי (במסכת יומא דף ע"ב עמ' ב') חוזרים הכתרים ונקשרים למזבח, לארון ולשלחן שבמשכן כמו במדרש שלנו, הפעם מפי רבי יוחנן. לשון המדרש כמו גם ייחוסו לרבי יוחנן, האמורא מארץ ישראל, מצביעים על כך שמדובר במדרש שמקורו ישראלי ולא בבלי:
אמר רבי יוחנן: שלשה זירים הן – של מזבח ושל ארון ושל שלחן.
של מזבח זכה אהרן ונטלו.
של שלחן זכה דוד ונטלו.
של ארון עדיין מונח הוא. כל הרוצה ליקח יבא ויקח.
שמא תאמר פחות הוא?
תלמוד לומר: {משלי ח-טו} "בי מלכים ימלוכו" (בפסוק במשלי הדוברת היא החכמה השקולה אצל חז"ל לתורה.)
רבי יוחנן רמי (=מקשה): כתיב (=כתוב) זָר וקרינן (=וקוראים) זֵיר? (שאלתו של רבי יוחנן היא למה לא כתוב כפי שנהוג לקרוא? כדי להבין את השאלה צריך להבין שבעברית שלהם, כמו בהגיה האשכנזית ולדעתי גם התימנית, אבל איני בטוחה, מה שמנוקד בצירה נכתב כמו המילה צירה והמילה ביצה, וכד' עם י' אחרי האות המנוקדת, וכך הוא גם מבוטא. לפי המסורה, המילה "זר" בפרשה שלנו לא נכתבת עם י'. לפי ההגיה המקובלת אצל רבי יוחנן יש כאן פער בין הקרי לכתיב. ועל הפער הזה הוא דורש:)
זכה – נעשית לו זיר. לא זכה – זרה הימנו.
מכל מקום, אנחנו רואים שכבר בתקופה התלמודית המדרש על שלושת כתרי התורה והקבלתם לכלים המעוטרים בזרים במשכן מבוססת היטב.
ואכן זהו הפירוש הרווח הן לפסוקים בפרשה שלנו והן למקור התלמודי. כך למשל מפרש רש"י את הגמרא, תוך שהוא משלב את המדרשים שהבאנו קודם:
"שלשה זירין. נעשו בכלי הקודש. של מזבח – סימן לכתר כהונה, ושל ארון – סימן לכתר תורה, ושל שולחן – סימן לכתר מלכות שהשולחן הוא סימן לעושר מלכים: …של מזבח זכה אהרן ונטלו של שולחן זכה דוד ונטלו. שהכהונה נתנה לאהרן ברית מלח (במדבר יח) וכן המלכות לדוד ולזרעו (תהלים יח): … זכה. ללמוד לשמה ולקיימה: זרה. משתכחת ממנו.
רש"י מסביר לנו שאם בהתחלה חשבנו ששאלת הזרות רלוונטית גם למלך ולכהן הרי שטעינו. מי שאביו כהן הכהונה לעולם לא תהיה זרה לו. מי שירש את כסא המלוכה מאביו המלוכה לא תהיה זרה לו. גם כהנים גרועים ומלכים גרועים עדיין יכולים להתכבד בייחוסם הוא בסיס מעמדם. אבל התורה עלולה להישאר לגמרי זרה. התורה יכולה להשתכח לגמרי. היא אינה מקנה ייחוס ומעמד מחוץ להצלחה בה עצמה. מכל מקום ברי שרש"י קושר, כמו הגמרא, בין הזרים שעיטרו את כלי המשכן למסורת של שלושת הכתרים המייצגים את מוקדי הכוח של ההנהגה היהודית.
ואכן, באופן לא מפתיע כך הוא גם מפרש בפירושו לתורה בפרשה שלנו ובפרשת תצווה שנקרא שבוע הבא. בכל מקום שמוזכר זר הזהב מזכיר רש"י שזה רמז לכתר. כתר כהונה במקרה של המזבח, כתר מלוכה במקרה של השלחן, (בהקשר הזה הוא מביא את הביטוי "שלחן מלכים" שהוא כנראה המקור לביטוי שאנחנו מכירים "סעודת מלכים") וכמובן כתר תורה ביחס לארון הברית בו שוכנו לוחות הברית. בעקבות רש"י נזכרת המסורת הזו גם בפירוש הרמב"ן לזרים, בפירוש הכלי יקר ועוד ועוד.
המקור הקדום ביותר למסורת של שלושת הכתרים – כהונה, מלוכה, ותורה מופיעה במסכת אבות (פרק ד' משנה י"ג):
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם: כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת, וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן.
לדעת משה בר, המסורת של שלושת הכתרים היא מסורת פולמוסית שלאחר מרד בר כוכבא, ומבטאת מגמה של החלפת הכהונה והמלוכה בהנהגתם של תלמידי החכמים. מכל מקום, לאור העובדה שעבור פרשני המשנה ברור שהכתרים רמוזים במלאכת המשכן כך הם מפרשים את המשנה.
כך למשל מפרש שמחה ויטרי (תלמידו של רש"י, המאה ה-11-12, צרפת):
"שלשה כתרים הן. ג' זרים הן. כמו ששנינו במסכת יומא זר זהב שבארון סימן לכתר תורה שבו, וזרו של שלחן סימן לכתר מלכות, שלחן של מלכים, זרו של מזבח סימן לכתר כהונה."
כך מצאתי גם בפירוש שהודפס בקושטא במאה ה-16. הסבר רחב על שלושת הכתרים שנרמזו בשלושת הזרים המעטרים את כלי המשכן. הגאון מוילנא עוד מגדיל לעשות, לא רק שהוא מפנה לתלמוד בעניין הזרים המעטרים את כלי המשכן אלא שהוא מחדש שכתר שם טוב נרמז במנורה, על פי הפסוק "טוב שם משמן טוב."
ורק רבי עובדיה מברטנורא (הרע"ב), כאילו לא שמע ולא ידע. למרות שככלל פירושו מבוסס על פירושו של רש"י לתלמוד, הוא מתנהג כאילו הוא מעודו לא קרא את רש"י. לא קרא את התלמוד במסכת יומא. לא קרא את המדרשים שלנו. כלום. לדעת רבי עובדיה, בן המאה ה-15, שנולד וגדל באיטליה, וסיים את חייו כראש ישיבה וכראש רבני ירושלים בתקופה הממלוכית. (אני השתעשעתי לשמוע שבדרך הוא עוד הספיק להיות בנקאי עשיר ומלווה בריבית מיוחס באיטליה… כמובן לגויים.) אין שום קשר בין הכתרים לבין כלי המשכן.
הרע"ב מבסס את הכתרים על דרשנות מאומצת ולא לגמרי משכנעת לפסוקים שונים הרחוקים אחד מהשני. וכך נראים משחקי הרע"ב על המשנה שלנו:
שלשה כתרים הם. הכתובים בתורה, שחייבה התורה לנהוג בהם כבוד: כתר תורה. כתיב ביה (=כתוב בו) (ויקרא י"ט): "והדרת פני זקן", זה שקנה חכמה: [הכוונה היא שלדעת הרע"ב הפסוק הזה מבסס את הציווי של התורה שהחכמים יהיו המנהיגים, וכך בכל אחד מהציטוטים הבאים] כתר כהונה. כתיב ביה (שם כ"א) "וקדשתו" קדוש יהיה לך: כתר מלכות. כתיב ביה (דברים י"ז) "שום תשים עליך מלך", שתהא אימתו עליך: וכתר שם טוב. מי שיש בידו מעשים טובים ושמועתו טובה מחמת מעשיו, לא מצינו לו כתר בתורה שיהיו חייבים לנהוג בו כבוד [לפי הרע"ב לכתר שם טוב אין רמז בתורה, לעומת כל הכתרים האחרים ובכל זאת:], והוא עולה על גבי כולן, שכל השלשה כתרים צריכים לו.
שאם תלמיד חכם הוא וסני שומעניה [איני בטוחה בתרגום אך הביטוי חוזר על מי שמעשיו מקולקלים ונראה לי, ששונא את השמועות, דהיינו את המסורת או בדומה לכך] שרי לבזוייה (=מותר לבזותו). ואם כהן גדול הוא, אמרינן (=אומרים אנחנו במסכת) ביומא (דף עא:) "ייתון בני עממיא לשלם דעבדין עובדי אהרן, ולא ייתון בני אהרן לשלם דלא עבדין עובדי אהרן". (=יבואו בני הגויים לשלום שעושים מעשה אהרן ולא יבואו בני אהרן לשלום שאינם עושים מעשה אהרן – במקור מדובר על מפגש לא מוצלח של הכהן הגדול עם שמעיה ואבטליון שהיו בני גרים) ואם מלך הוא, כתיב (שמות כב) ו"נשיא בעמך לא תאור" – בעושה מעשה עמך:
האמת היא שחיפשתי היום כל היום, מאיפה לוקח הרע"ב את המדרש שהוא מביא ולא הצלחתי למצוא. גם לא הצלחתי להבין מה הסיט אותו מהפירוש המבוסס והמקובל אל הפירוש האזוטרי הזה שאולי הוא אפילו היה צריך להמציא אותו בעצמו.
אני עדיין לא יודעת על מה מבוסס הפירוש של רבי עובדיה אבל אני חושבת שמצאתי רמז למה הוא נדחק לפרש כך. הרמז טמון בפירוש רש"י למשנה באבות:
"וסימן לשלשת כתרים אלו הארון, שכתיב ביה "ועשית לו זר זהב "היינו כתר תורה.
וזר שולחן דכתיב "ועשית זר זהב" זה כתר כהונה שהכהנים זוכים ואוכלים הלחם שעליו.
זר מזבח שכתיב ביה "ועשית לו זר זהב" היינו דוגמא לכתר מלכות, שכל ישראל משועבדים למזבח ופונים אליו להקריב קרבנות דהוא ענין מלוכה שהכל באין אצלו.
"וכתר שם טוב" וכו', כלומר על ידיהן הוא בא. אם עוסק בתורה נמצא שם טוב עליו, וכן כהן המוזהר בעבודתו יצא שם טוב עליו, וכן מלך מנהיג את עמו בצדק ומשפט.
ואית דמפרשי (=ויש שמפרשים) על גביהן (=) על כלם. [דהיינו יותר מכולם. שזה אכן נראה פשט המשנה וכך מבינים רוב המפרשים] ולא נהירא (=ולא נהיר).
דאם כן ארבעה כתרים הם מיבעי ליה. (=שאם כך, שאם השם הטוב הוא אכן כתר נפרד, "ארבעה כתרים" היה מתבקש שיהיה כתוב, ולא כנוסח המשנה).
רש"י הזה על המשנה הוא תמוה ביותר, ואני תוהה מי כתב אותו. ראשית הוא הופך את הסימול שהציג רש"י בתורה ובגמרא. בפירוש על המשנה השולחן מסמל את הכהנים כי הם אוכלים מלחם הפנים ואילו המזבח ששייך לכהנים בכל העולם דווקא מסמל את המלוכה כי כל ישראל משועבדים לו מתוך חובתם להקריב קורבנות. כזכור בכל יתר המקורות, רש"י, כמו הגמרא, כמו תלמידי רש"י, כמו המדרשים מזהים דווקא את השלחן עם המלוכה.
אלא שעל אף הטעות הבוטה הזו רש"י מציג שאלה טובה. אפילו שאלה מצויינת. למה המשנה אומרת שיש שלושה כתרים אם היא מציגה ארבעה כתרים???
התשובה שנותן רש"י היא שכתר השם הטוב, אותו אדם שידוע במעשיו הטובים או פשוט אותו אדם שידוע – סוג של סלב, אינו צורת מנהיגות עצמאית אלא התוצאה של אחיזה בכתרים. שמעו הטוב של אדם יוצא על כך שהוא מלך טוב, כהן הזהיר בעבודתו, או תלמיד חכם הידוע בחכמתו וביראת השמיים שלו.
אני נוטה לחשוב שרבי עובדיה מוטרד מהשאלה אבל לא מוכן לקבל את התשובה. התשובה אינה ישרה ברמה העובדתית. כולנו מכירים אנשים ששמם הטוב הולך לפניהם מבלי שהם תלמידי חכמים כהנים או מלכים. הבן שלי עשה השבוע עבודת חקר על אחד כזה. שמחה הולצברג – "אבי הפצועים", ז"ל. כמוהו יש בעלי שם לכל אורך ההיסטוריה.
אבל אולי חמור מכך הוא, שהתשובה של רש"י עוקרת את עצמאותה של העוצמה המוסרית. של המנהיגות שנקנית בכוח שמו הטוב של אדם, בלי קשר לתורה לכהונה או למלוכה. עוצמה מוסרית שיכולה להיות גם עוצמה פופוליסטית. האדם שהציבור אוהב. שפשוט יש לו "שם טוב". המשנה מאמינה בזיהוי עמוק בין היחס הציבורי למעמד המוסרי. המשנה מניחה באופטימיות גדולה שלרשע לא יהיה שם טוב. ששם טוב הוא שם מוסרי וששם מוסרי עולה על כל הכתרים האחרים.
אז הרע"ב מחפש פתרון מוסרי לבעיה שהציג רש"י. לכן הוא מפרש שאכן יש ארבעה כתרים. ושם טוב הוא בהחלט אחד הכתרים. באופן עצמאי. הכתר הנעלה ביותר. אלא שרק לשלושה כתרים יש מקור בתורה. לפי פירוש הרע"ב יש לקרוא את המשנה כך: שלושה כתרים הם שהתורה שבכתב מצווה עליהם. דהיינו, התורה מצווה עלינו לקבל שלושה סוגי מנהיגות. היא מצווה להדר את הזקן הוא החכם, דהיינו ליצור בינינו לבינו היררכיה שמביעה כפיפות ומנהיגות. היא מצווה לקדש את הכהן, קדושה שמייצרת היררכיה באמצעות הנבדלות. היא מצווה עלינו בפשטות רבה לשים עלינו מלך. יש כתר נוסף – רביעי. עצמאי. אולם למרות שהכתר הרביעי לא נזכר בתורה הוא החשוב ביותר. כל כתר אחר שאינו עומד בקריטריון של הכתר המוסרי לא שווה כלום. כנגד המצווה "והדרת פני זקן" הרי שחכם חוטא מותר לבזותו. קדושתו של כהן גדול שהינו גס רוח מתבטלת לנוכח בני גרים שהינם רודפי שלום ומכבדים את ההולך למולם. מותר למרוד במלכות, לקלל את המלך, אם הוא לא עושה מה שאנחנו מצפים מ"יהודי טוב". ברור ביותר.
לדעתי זו הסיבה שרבי עובדיה מברטנורא מפרש את המשנה כפי שהוא מפרש אותה, ולא על פי המסורת האיתנה לפיה היא מתפרשת בד"כ. אם תמצאי לי מאיפה הוא לקח את הפירוש הזה, אהיה אסירת תודה ושמחה עד מאוד.
הפתרון טמון להערכתי בפסוקים עליהם הוא מתבסס ובפרשנות המקובלת לפסוקים האלה. מצאתי שם לא מעט רמזים אבל גם קושיות חדשות ותשובה משכנעת טרם. אבל כמו שאמרה המחנכת הפנומלית שהיה לי בכיתה ז'-ח' בצפירה, בלהה וייסבלום: "זיוה, שאלה טובה חשובה יותר מתשובה טובה."
מקווה שנהנית מהשאלה כמוני.
שבת שלום
זיוה