מדרש לשבת
מה קרה לפנחס כשהוא אמר "רחב רחב"?
רציתי לנצל את ההזדמנות לחייב את עצמי ללמוד איזה מדרש לשבת. "לא משהו עמוק. משהו מתוק. סיפור אהבה."
בסוף אולי לא יצא סיפור אהבה אבל גם סיפור מצחיק זה משהו. גם אם הבדיחה קצת שחורה.
(למי שבכל זאת רוצה לצאת עם משהו יותר רציני אז הנה מבוא קצר ומאוד מוצלח בעיני למה זה מדרש רבה לספר במדבר שיסביר גם את מבנה המדרש שבו נעסוק היום – קישור לקטע המדובר )
פנחס הכהן הגדול, שבמדרש שלנו מסתבר שהוא גם נביא, אותו פנחס שלא יכול היה לסבול זונות עד כדי כך שהוא היה חייב להתערב באמצע המשגל ולשפד את הלקוח עם זונתו מול כל קהל עדת ישראל – ממש הפנחס הזה, מבקר אצל זונה ועוד נכנס ככה להיסטוריה. בעיני זה מבדר.
מילא אם זה היה מובא במדרש על ספר יהושע, עוד היה אפשר לומר שפנחס פשוט מסר את נפשו למען עם ישראל. הוא אמנם ממש שונא זימה (כמו אלוהינו – ראי בגמרא, שם מסתבר שאיכשהו כל הסיפור של בנות מואב שגרם לפנחס לקנא התחיל מזה שאלוהינו שונא זימה ואנחנו אוהבים פשתן. בחיי לא המצאתי כלום.) אבל מה לעשות, פעם חייל – תמיד חייל. וכשהמולדת קוראת אפילו לזונות חייבים ללכת.
אבל הסיפור הזה מובא דווקא אצלנו. משה שולח 12 מרגלים. כל ה-12 מצליחים לתור את כל הארץ יחד. מסתובבים 40 ימים. ממדבר צין ועד מבוא חמה שבצפון סוריה.
ועוד חוזרים חזרה לעבר הירדן ואף אחד לא עולה עליהם. לעומת זאת, שני המרגלים של יהושע, עוד לא גמרו לחצות את הירדן, הם כבר חייבים זונה. ממש עם הגעתם. (יהושע ב') ומי השניים שלא יכולים להתאפק: כלב בן יפונה, שכבר יש לו ניסיון בריגול עוד מהפרשה שלנו, והוא כבר הוכיח שהוא יודע לרגל היטב גם בלי זונות. ופנחס. החדש בעסק. לפתע פתאום כשהוא נכנס לעסק חייבים ללכת לזונה… ואת כל זה עושה המדרש רק מההקשר. הוא לא אומר על פנחס מילה רעה. רק דברי שבח. והרבה. אז ככה זה נשמע אצלנו:
מדרש רבה לספר במדבר פרשה ט"ז סימן א'
הלכה: מהו לפרוש לים הגדול קודם לשבת שלשה ימים?
שנו רבותינו: אין מפליגין בספינה בים הגדול שלשה ימים קודם לשבת, בזמן שהוא הולך למקום רחוק, אבל אם מבקש לפרוש, כמו מצור לצידון מותר לו לפרוש אפילו בערב שבת, מפני שהדבר ידוע, שהוא יכול לילך מבעוד יום – בשליח הרשות. ואם היה שליח מצוה, מותר לו לפרוש בכל יום שירצה.
[ובעברית: מי שיוצא לדרך בספינה צריך לצאת לפחות שלושה ימים מראש כדי שלא יתקע בדרך בשבת. אלא אם מדובר על שתי אצבעות מצידון, למשל צור, ואז מותר לצאת אפילו ביום שישי. כי ברור שמספיקים להגיע. אבל, מחדש לנו המדרש, כל זה במי שיוצא לעניין של רשות – לראות את פתיחת העונה בבולשוי לסחור בוול-סטריט לעשות שופינג ממש הכרחי בבלומינגדייל (טוב זה כבר מתקרב למצוה) – אבל לשליח מצוה מותר להפליג לכל מקום אפילו ביום שישי.]
למה?
מפני שהוא שליח מצוה. [לפעמים לחז"ל יש נטיה לטאוטולוגיות מוזרות שכאלו…] ושליח מצוה, דוחה את השבת. וכן את מוצא בסוכה, ששנינו : שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה.
שאין לך חביב לפני הקב"ה, כשליח שמשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו, כדי שיצלח בשליחתו, [עד כאן ההלכה, מכאן הקישור החלק לנביאים:] ואין לך בני אדם, שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן, כאותם שנים ששלח יהושע בן נון, שנאמר: "וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים"
מי היו?
שנו רבותינו: אלו, פנחס וכלב.
והלכו
ונתנו נפשם
והצליחו בשליחותן.
[ביהושע בהמשך הפסוק כתוב "מרגלים חרש". אז המדרש כבר ממשיך להסביר את הפסוק שבו החל:]
מהו חרש?
מלמד, שעשו עצמן קדרין והיו צווחין: הרי קדרות, מי שירצה יבא ויקנה!
כל כך למה?
שלא ירגיש בהן אדם. קרי ביה (=קרוי בו, נקרא): "חרש" כדי שלא יאמרו בני אדם שהן מרגלים.
[עד כאן למדנו ש"מרגלים חרש" זה פשוט סוכנים חשאיים ושהזהות הבדויה שלהם היא של רוכלי קדרות. מבחינת העלילה עזבנו אותם צורחים בשווקים "קדרות קדרות בזיל הזול" "שניים בעשר" והנה לא הספקנו להגיד פנחס ורחב
והם אצל רחב. וכך ממשיך המדרש לפרש את המשך הפסוק בו מרגלי החרש מגיעים משיטים:]
"וילכו ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה" עמדה וקבלן.
[אני לא רוצה להגיד מילה וחצי מילה על מה זה "עמדה וקיבלן" דמייני מה שבראש שלך. בכל מקרה, אני מרגישה שאת מתחילה לחשוד בי שאת הראש הכחול בכלל והחשדן כלפי פנחס בפרט הבאתי מהבית. זה בכלל לא קשור למדרש. הרי ברור שזה חלק מהחשאיות ללכת לזונה.
אז אם כבר התחלנו לשוחח אענה: ראשית את צודקת. עם ראש כחול נולדתי ואת פנחס אני לא מחבבת מאז שהוא היה צריך לככב בדרשת הבת מצוה שלי. קנאות וגופות לא ממש עשו לי את זה כבר אז. זנות סתם הבהילה אותי. אבל בכל זאת אני מתעקשת שזה חלק מהמסר החבוי והמתוחכם של המדרש שלנו.
המדרש חוזר ומדגיש במבוא את צדיקותם של יהושע ופנחס. לא סתם מדגיש: אין חביבים לפני הקב"ה כשלוחי מצוה. אין שלוחי מצוה כמוהם. גם נשלחו. גם מסרו נפשם. גם הצליחו.
אולי רק לי זה נשמע כמו פתיחה שממש מזמינה איזה פאנצ' – ליין של גורי שתתחיל ב"כן אבל…" אבל באמת ההצלחה של המרגלים האלה מעוררת תהיות. עוד באותו לילה מלך יריחו שומע שיש מרגלים אצל רחב. רחב מבריחה אותם, הם מסתתרים שלושה ימים בהר וחוזרים ליהושע כשלדברי רחב בכל הזמן הזה מחפשים אותם. כמה מידע הם יכלו לאסוף? כמה הצלחה זו היתה?
אבל מעבר לכך, אם המדרש רצה להסביר שהם הגיעו לרחב כי הם היו "מרגלי חרש" הוא יכול היה להסתפק בכתוב ביהושע עצמו. זה בדיוק מה שעולה משם. בשביל מה הוא צריך להכניס באמצע את הסיפור על הקדרים??? הרי אם יש להם כבר כיסוי כרוכלים, הם אינם צריכים להסתתר אצל זונה. הם יכולים לישון בכל אכסניה ככל סוחרי הדרכים! במילים אחרות: באותה נשימה שהמדרש מספר כמה הם היו צדיקים, הוא בונה עלילה שמוכיחה את ההיפך. מעתה, כל האדרה של הצדיקות, שעוד תלך ותגבר (סליחה על הספוילר) הופכת לסאטירה שנונה על פנחס.
בכל אופן נחזור לעלילה. היינו אצל רחב שעמדה וקיבלה אותם ועכשיו:]
והרגיש בהן מלך יריחו, ושמע שבאו לחפור את הארץ, שנאמר" וַיֵּאָמַר למלך יריחו לאמר" כיון שהלכו לבקשם (חייליו של מלך יריחו), מה עשתה רחב? נטלה אותם להטמינם.
אמר לה פנחס: אני כהן והכהנים נמשלו למלאכים, שנאמר (מלאכי ב): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" והמלאך מבקש נראה, מבקש אינו נראה.
[ובעברית: אמר פנחס: אני דנידין. לא צריך להחביא אותי. כשאני רוצה אני פשוט לא נראה.
וכאן מגיעה שאלת התם שלנו כקוראים המכירים את פנחס ויודעים שהוא שונא זימה: למה לא הפעלת את יכולתך לא להיראות לפני שהזונה עמדה וקיבלה אותך? לפנחס המלאך פתרונים.
אבל בכך לא מסתיימת מלאכיותו של פנחס. הוא לא סתם מלאך. הוא גם מלאך- נביא. ממש כמו משה רבנו. או בלשונו של המדרש:]
ומנין שנמשלו הנביאים כמלאכים?
שכן הוא אומר במשה (במדבר כ): "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים". והלא משה היה! אלא מכאן שנמשלו הנביאים כמלאכים.
וכן הוא אומר (שופטים ב): "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים ויאמר אעלה אתכם ממצרים" והלא פנחס היה! [זה מדרש על מדרש. בסדר עולם רבה פרק י"ט מספרים לנו שזה פנחס.] אלא מיכן (=מכאן), שנקראו הנביאים מלאכים.
לפיכך אמר לה פנחס: אני כהן ואיני צריך להטמין, הטמינו לכלב חבירי, ואני עומד לפניהן ואינן רואין אותי.
וכן עשתה. שנאמר: "ותקח האשה את שני האנשים". "ותצפנם" אין כתיב (=לא כתוב) כאן, אלא "ותצפנו" [בהזדמנות זו המדרש פותר לנו את הבעיה הדקדוקית שבפסוק], הרי שלא הטמינו לפנחס, אלא לכלב.
ללמדך, כמה נתנו שני צדיקים אלו נפשם לעשות שליחותם, א-ב-ל שלוחים ששלח משה היו רשעים. [והנה ביצע הדרשן את המוטל עליו והגיע לפרשת השבוע.]
בכל מקרה, אל תקחי מדי ברצינות את ההנגדה בין המרגלים ששלח יהושע למרגלים ששלח משה, שכן עוד 4 פיסקאות בדיוק יבהיר המדרש בשיא הרצינות שמרגלי משה הם צדיקים גמורים שנבחרו אחד אחד בקפידה ע"י א-לוהים…
לסיכום: המדרש אמור ללמד אותנו מוסר השכל, וגם לפרש לנו את התורה וגם ללמד אותנו תנ"ך והלכה בו בזמן, אבל בעיקר הוא אמור לשעשע אותנו קצת. כי בכל זאת עונג שבת.
אז עימדי וקבלי.
שבת שלום ולהשתמע
באהבה
זיוה
(שכבר התגעגעה)
נ.ב. באותה רוח: מרגלי משה בפרשה שלנו פוגשים את הענקים המפחידים אחימן ששי ותלמי. המדרש שלנו לא מתעצל ומסביר את שמותיהם. הפעם נתעכב רק על אחימן (סימן יא):
למה נקרא שמו אחימן?
שהיה אומר: אחי, מן (=מי) יבוא עלי?!