(למי ששורדת חוויות מזג אוויר והערה פוסט-מודרניסטית אחת)
זו הגבעה שמול הבית שלי כפי שהיא מופיעה בדף הבית של המועצה.
וכך צילם אותה גמד א' השבוע:
בסופה וסערה, שלג ברד ומטר הגענו לספר שמות. מה שאוטומטית מעביר אותנו למדרש שמות רבה שמקפיץ אותנו מעולמם של האמוראים לעולמם של חכמי ספרד ופרובנס במאות ה-10-11.
בפרשה ה' סימן י"ט מספר לנו המדרש:
אָמַר רַבִּי לֵוִי: שְׁלשָׁה קוֹלוֹת הוֹלְכוֹת מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְהַבְּרִיּוֹת בֵּינֵיהֶן וְאֵינָן שׁוֹמְעוֹת כְּלוּם! וְאֵלּוּ הֵן: הַיּוֹם, וְהַגְּשָׁמִים, וְהַנֶּפֶשׁ בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵאת מִן הַגּוּף…
הַגְּשָׁמִים מִנַּין? שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מב, ח): "תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ"… וְקוֹרְאִין זֶה לָזֶה, וּבְנֵי אָדָם בֵּינְתַּיִם (=ביניהם) וְאֵינָן שׁוֹמְעִין.
אז נדמה לי שהשבוע כולנו שמענו את הגשמים והתהומות. למעשה הרחוב שלי עדיין מתפקד כנחל שגדותיו מושלגים. אני עדיין שומעת את התהומות.
האמת היא שסימן י"ט הוא סימן מאוד ארוך שרובו המכריע עוסק באמונה כהתגלות פוסט- מודרניסטית: התגלות מרובת מקומות שנעה ממקום למקום והקהל השומע נע ונד. התגלות בריבוי קולות, כל אחד שומע דבר אחר, בשפה אחרת, ו"כפי כוחו". אולם הכי יפה קצר קולע ופוסט מודרני בעיני הוא המדרש מפרשה ג' סימן א' על התגלות ה' למשה בסנה . המדרש מסביר לנו מה מניע את האמונה וההתגלות:
"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ"
הֲדָא הוּא דִכְתִיב (=זהו שכתוב): (משלי יד, טו) "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָבָר [וגו']" מַהוּ פֶּתִי? נַעַר…
דָּבָר אַחֵר, אֵין פֶּתִי אֶלָּא לָשׁוֹן פִּתּוּי, כְּמָה דְתֵימָא (=כמו שנאמר): "(שמות כב, טו): וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ".
האמונה, מסביר לנו המדרש, היא תוצר או סיכום של תשוקותינו ערגותינו ונערותנו. אפשר לקרוא לתוצר / סיכום של אותו תמהיל בדיוק גם זהות.
ואגב תשוקות וערגה, לא יכולתי לוותר על הסיפור היפה שמספר לנו המדרש על הפריון של בני ישראל בזמן שהם מתענים בעבודת הפרך תחת ידיו של פרעה (פרשה א' סימן י"ב):
בתחִלָּה גָּזַר (פרעה) וְצִוָּה לַנּוֹגְשִׂין שֶׁיִּהְיוּ דּוֹחֲקִין בָּהֶן (בבני ישראל) כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין הַסְּכוּם (המיכסה) שֶׁלָּהֶן, וְלֹא יִהְיוּ יְשֵׁנִין בְּבָתֵּיהֶם. וְהוּא חָשַׁב לְמַעֲטָן מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה. אָמַר, מִתּוֹךְ שֶׁאֵינָן יְשֵׁנִין בְּבָתֵּיהֶם אֵינָן מוֹלִידִין… אָמַר לָהֶן הָאֱלֹהִים, אֲנִי אָמַרְתִּי לְאַבְרָהָם אֲבִיהֶם שֶׁאֲנִי מַרְבֶּה בָּנָיו כַּכּוֹכָבִים… וְאַתֶּם מִתְחַכְּמִים לָהֶן שֶׁלֹא יִרְבּוּ? נִרְאֶה אֵיזֶה דָּבָר עוֹמֵד, אוֹ שֶׁלִּי אוֹ שֶׁלָּכֶם! מִיָּד (שמות א, יב): "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה" וגו'.
כדי להסביר כיצד קרה שהגברים לא היו ישנים בבית ובכל זאת בני ישראל פרו ורבו מביא המדרש את הסיפור הבא:
דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא, בִּשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁהָיוּ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.
וּמֶה עָשׂוּ?
בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ הוֹלְכוֹת לִשְׁאֹב מַיִם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַמֵּן לָהֶם דָּגִים קְטַנִּים בְּכַדֵּיהֶן, וְשׁוֹאֲבִין מֶחֱצָה מַיִם וּמֶחֱצָה דָּגִים. (הדגים מתפקדים בעלילה כאוכל זמין אך ברובד נוסף כסמל הפריון)
וּמוֹלִיכוֹת אֵצֶל בַּעֲלֵיהֶן,
וְשׁוֹפְתוֹת לָהֶם שְׁתֵּי קְדֵרוֹת: אַחַת שֶׁל חַמִּין (של מים חמים) וְאַחַת שֶׁל דָּגִים, (ואולי קדירה אחת מסמלת את הפן הארוטי "הלוהט" של המין והשניה את הפן של הרביה.)
מכאן בונה המדרש ממש סרט של פיתוי ועינוג, תמונה אחרי תמונה:
וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָן
וּמַרְחִיצוֹת אוֹתָן
וְסָכוֹת אוֹתָן (=מסאג' בשמנים)
וּמַשְׁקוֹת אוֹתָן,
וְנִזְקָקוֹת לָהֶם בֵּין שְׁפַתָּיִם (=בין שתי הקדרות השפותות) שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, יד): "אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם"…
וְכֵיוָן שֶׁמִּתְעַבְּרוֹת בָּאוֹת לְבָתֵּיהֶן.
וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן מוֹלִידֵיהֶם, הוֹלְכוֹת וְיוֹלְדוֹת בַּשָֹּׂדֶה תַּחַת הַתַּפּוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ח, ה): "תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ (והמשך הפסוק: שמה חבלתך אמך)"
(כמובן כדי שהמצרים לא ימצאו את הבנים ויהרגו אותם)
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ מִשְׁמֵי מָרוֹם, וּמְנַקֶּה אוֹתָם, וּמְשַׁפֵּר אוֹתָם, כְּחַיָּה (=כיולדת) זוֹ שֶׁמְשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד… וּמְנַקֵט לָהֶם שְׁנֵי עִגּוּלִין, אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן וְאֶחָד שֶׁל דְּבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, יג): "וַיְנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע" וגו' (וכמה יפה לשונו של המדרש שהקב"ה מנקט שני עיגולים כזוג של שדיים מיניקות).
וְכֵיוָן שֶׁמַּכִּירִין בָּהֶם הַמִּצְרִיִּים רָצוּ לְהָרְגָם.
(וכאן מתחיל המדרש בסרט מתח+ אימה כשאלוהים מתפקד כמקגייור מוכשר במיוחד:)
וְנַעֲשָׂה לָהֶן נֵס וְנִבְלָעִין (התינוקות) בַּקַּרְקַע.
וּמְבִיאִין (המצרים) שְׁוָורִים וְחוֹרְשִׁין עַל גַּבֵּיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכט, ג): "עַל גַבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים". (כדי להבטיח את מותם מלהב המחרשה) וּלְאַחַר שֶׁהוֹלְכִין (המצרים) מְבַצְבְּצִין (התינוקות) וְיוֹצְאִין כְּעֵשֶׂב הַשָֹּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, ז): "רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָֹּׂדֶה נְתַתִּיךְ" וגו'.
וְכֵיוָן שֶׁמִּתְגַּדְּלִין (אחרי שהקב"ה בעצמו גידל בשדות ובין העשבים בתזונת שמן ודבש את ילדי העברים במצרים, עם הגיעם לבגרות הם פשוט חוזרים הביתה:) בָּאִין עֲדָרִים עֲדָרִים לְבָתֵּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, ז): "וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים" אַל תִּקְרֵי (=תקרא) "בַּעֲדִי עֲדָיִים", אֶלָּא בְּעֶדְרֵי עֲדָרִים.
וּכְשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַיָּם, הֵם (אותם שהיו תינוקות בתקופת שיעבוד מצרים, שנוצרו בין המשפתיים וגדלו כעשב השדה) הִכִּירוּהוּ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו, ב): "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ".
איזה מזל שאימותינו במצרים לא היו דוסיות. אתן מדמיינות דוסיות עושות סקס כזה ארוטי עם רחיצה ומסאג' וכל זה בחוץ? במרחב הפתוח? איפה החינוך התלמודי הטוב שקיבלנו עם דמויות מופת כמו אמא שלום שאפילו קורות ביתה לא ראו מעולם את שער ראשה? של רבי אליעזר שאפילו בשעת תשמיש בתוך הבית היה "מגלה טפח ומכסה טפחיים"? איזה מזל שהדמויות הללו היו מספיק מאוחרות בהיסטוריה ולא סירסו את המיניות הפרועה של אמותינו במצרים. כמה חבל שאנחנו נולדנו אחרי דמויות המופת הללו…
הזיהוי של הסקס עם הנפש הבהמית שלנו, המלחמה בהרהורי עבירה היא המלחמה בדמיון היצירתי, הקישור הבוטה של הסקס למצווה ולפריון במקום לחירות ולעונג כוונו לקדש אותנו. התוצאה היתה במקרים רבים מדי השפלה, שלא לומר התבהמות. ככל שאנחנו פחות מדמיינים ומשחקים ויותר מזדווגים אנחנו אכן יותר בהמיים…
אבל המדרש הזה מנסה להחזיר אותנו אחורה. ולא בכדי הוא מובא בשם המאוהב הכי גדול שהספרות הרבנית לדורותיה מכירה: רבי עקיבא. רבי עקיבא מספר לנו שנשים צדקניות יודעות להתפשט ולענג גם בין המשפתיים. נשים צדקניות יודעות להפוך את זה לחוויה רב-חושית ומלאת אינטימיות עם משחק מקדים ארוך ומפתה. נשים צדקניות לא מסתפקות סתם בלפתוח רגלים כדי להעמיד וולדות. נשים צדקניות מבינות שגם בעונג המיני הן לא חיות. נשים צדקניות ומיניות יודעות שסקס, כמו כל פעילות אנושית אחרת, קשורה ליצירתיות. ליכולת לרקום סיפור. ליכולת לפתות ולדמיין ולשחק ולערוג. רבי עקיבא מספר לנו, שלנשים כאלה ולבני זוגן, הילדים חוזרים הביתה, לא חשוב מה עבר בדרך. כי זוגיות כזו עושה בית. כי בתוך האותנטיות הזו ילדים רוצים להתבגר. נשים צדקניות נהנות יותר.
נשים צדקניות, (ואלו שחולמות להיות צדקניות)
שבת שלום לכולכן.
זיוה
נ.ב. אני ערה לעובדה שהמדרש אינו מופת פמיניסטי, ולא מתאר בהכרח את הפנטזיה המינית הנשית. אבל אני עומדת על דעתי שחופש של הגוף הוא בסה"כ יותר חופש לכולם.