יש לי השבת יום הולדת. שוב אני מוצאת את עצמי, כמו כולנו, סופרת את הזמן שלי. אז הפעם נדבר על ספירה.
פרשת פנחס מתחילה במגפה בגלל הסיפור עם המואבים ובעל פעור משבוע שעבר, ואיפשהו לקראת סופה ניגף גם משה. אלוהים מספר לו על מותו במדבר. בתגובה מבקש משה שהאל לא ישאיר את ישראל בלא מנהיג.
באמצע יש לנו ספירה ארוכה של בני ישראל. בערבות מואב על ירדן יריחו. ממש לפני שנכנסים לארץ. מסתבר שמדובר בשש מאות ואחת אלף שבע מאות וחמישים איש מגיל 20 ומעלה. כידוע יש לנו כמה ספירות. ממש סמוך ליציאת מצרים, בתחילת השנה השניה, היא תחילת ספר במדבר, ארבעים שנה קודם לכן, היתה ספירה שהסתיימה בשש מאות ושלושה אלף, חמש מאות חמישים איש.
באמצע מת כל דור המדבר (כפי שמזכירה לנו הפרשה השבוע) ובמגפה מתו עשרים וארבעה אלף איש. מסתבר שלמרות חרונו האינסופי של אלהינו הנוטה לזעם מסויים, שמרו בני ישראל פחות או יותר על מספרם. צריך לזכור גם את זה במאזן מול אלוהים.
בכל אופן מדרש רבה נותן שני הסברים לספירה הזו (פרשה כ"א פיסקה ז'):
"ויהי אחרי המגפה שאו…"
כל מקום שנופלין הוזקקו למנין.
משל לזאב שנכנס לתוך הצאן. הורד בעל הצאן למנותן, מה חסרו?
יש כל מיני פגעים: לכבשים זאבים, לבני ישראל מלחמות ומגפות לאנשים פגעי הזמן. מדי פעם, במיוחד אחרי קושי גדול, צריך לספור.
דבר אחר: למה מנה אותן?
משל לרועה שמסר לו בעל הבית צאנו במנין.
השלים הרועה שמירתו.
כשמחזירן צריך למנותן.
כשיצאו ישראל ממצרים מסרן למשה במנין, דכתיב: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי" הרי קבלן במצרים במנין.
בא ליפטר מן העולם בערבות מואב החזירם במנין.
לכל אחד יש תפקיד. למשה להנהיג את ישראל, לי לנהל את הזמן של עצמי. כדי לוודא שהתפקיד הושלם צריך לספור.
ועוד הרהור קטן על מדרש מפורסם (פיסקה ד'):
שתי אומות קדמו את ישראל בחרב, ושתים בעבירה. המצרים ואדומים קדמו בחרב… ושתים בעבירה: מואבים ועמונים. על אלה שקדמו בחרב כתיב (=כתוב) (דברים כג) "לא תתעב אדומי", "לא תתעב מצרי". אבל אלו שקדמו בעבירה להחטיא את ישראל: "לא יבא עמוני ומואבי גם דור עשירי עד עולם".
ואני חשבתי שהמדרש מספר לנו על האפשרויות להשלמה שעומדות בפנינו. אפשר לעשות שלום גם עם מזיקים ושונאים קשים. אבל מי שרואה את הטוב והרע באופן אחר. מי שחושב שהטוב בעיני הוא רע והרע בעיני הוא טוב. עם מי שאין לי בסיס משותף, מי שעבורי הוא מציאות של "חוטא ומחטיא" מאיפה יבוא השלום? על איזה בסיס של שיח נוכל להסכים על משהו? הדרך היחידה לשמור על המוסר של כל אחד מאיתנו במצב כזה הוא היבדלות. אני עוד מהרהרת בתובנה הזו של המדרש. לא בטוחה שאני לגמרי מסכימה.
שבת שלום
זיוה