פרשת שלח לך- הייאוש במדבר / מאת: אריאלה
בפרשת השבוע אנחנו קוראות על כמה נושאים. הראשון והעיקרי שבהם הוא שליחת המרגלים לתור את הארץ. המרגלים חוזרים ואנו שומעים את הפחדים שלהם ממה שראו בארץ: אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ | וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם (יג,כח) בהמשך הם אומרים לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם | כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ:(יג,לא)
תגובת העם היא בכי וחרדה. וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם | וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא (יד,א) בעקבות כך, הם מבקשים לשוב למצרים וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז | הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. אלוהים מתעצבן ורוצה להשמיד את העם. בסופו של דבר הוא מתרצה חלקית- הוא אמנם לא מוחק את העם מעל פני האדמה, אולי כפי שהיה רוצה, אלא מעניש את אותו הדור ולא מאפשר להם להיכנס לארץ בסוף ההליכה במדבר, ואת המרגלים שהוציאו דיבת הארץ הוא הורג (חוץ מכלב בן יפונה ויהושע בן נון).
לאחר מכן, מבקשים העם "לתקן" את מעשיהם ולהעפיל להר, אשר שם היה מקום חטאם. משה אומר להם לא לעלות, כי ה' לא איתם, אך הם מחליטים לא להקשיב ולעלות בכל מקרה. על כך הם נענשים וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא | וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה: (יד,מה)
בהמשך נכנסת פרשייה גדולה העוסקת בקרבנות שיהיו לאחר הכניסה לארץ, במהלכה ישנו עיסוק במעשים אשר בשגגה (אולי יש קשר למעשה המעפילים?) לאחר מכן, מסופר על מקושש העצים בשבת ועל עם ישראל התופסים אותו, מוציאים אותו מחוץ למחנה ורוגמים אותו במצוות משה על דבר חילול שבת בפומבי. בסוף הפרשה מוזכרת מצוות ציצית.
ברצוני להרחיב על הנושא הראשון של המרגלים ובעיקר על תגובתו של העם. העם ששומע את דברי המרגלים מבקשים לחזור למצרים ולא למות במדבר או בכניסה לארץ. הם מפחדים מהכניסה לארץ. נראה כי זהו פחד מפני הלא ידוע ומפני הסכנות העתידיות הנובעות מהתמודדות חדשה. בשלב זה בו העם בוכה, משה ואהרון נופלים על פניהם, כלב ויהושע קורעים את בגדיהם. רק כעת, לא לפני כן. לא כשהם מוציאים דיבה על הארץ, אלא רק כשהעם מגיב כך. לדעתי זהו סוג של ישיבת שבעה על העם ועל התנהגותו, איזושהי אכזבה מהעם.
התשובה שהם נותנים לעם מאוד משמעותית- וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר | הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: (ח) אִם חָפֵץ בָּנוּ יְהוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ | אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (ט) אַךְ בַּיהוָה אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם | סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם: בתשובתם הם מנסים לעורר מוטיבציה וחיזוק בעם- אם ה' רוצה להביא אותנו אל הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש, אז כנראה שאנחנו מסוגלים! האמינו בה', האמינו במה שהוא נותן לנו, ביכולות שהוא נטע בנו, במה שאנחנו מסוגלים לעשות. אם ה' הביא אותנו עד לפה- כנראה שהוא מאמין בנו ויודע שנוכל להמשיך ולהתגבר על כל המכשולים. האם תשובה זו מספקת? האם הייתה מספקת אתכם במצב דומה? אני מרגישה, כי קריאה זו נוטעת המון תקווה במקום שהאדם לא מסוגל להסתכל על עצמו ולהאמין בעצמו. בהרבה מצבים בחיי, אני מתמודדת עם "סכנות" או התמודדויות לא פשוטות, וקשה מאוד להסתכל ימינה ושמאלה ולהאמין שאפשר "לצאת מזה" או להצליח לעבור את זה. תשובת המנהיגים נותנת כוח לעבור את התקופה, להתמודד, ובעיקר להאמין כי אם ה' הציב אותי במצב זה- אני יכולה לעמוד בו!
סיפור המעפילים המופיע בהמשך מוסיף נדבך נוסף לדבר. לכאורה לפי קריאה פשוטה, המעפילים חטאו ועשו דבר המנוגד לדברי ה'. אך אפשר גם להסתכל על זה אחרת. בקריאתו של הרב בני לאו בספרו "אתנחתא- קריאות בפרשת השבוע", הוא משווה את סיפורם של המעפילים לתנועה הציונית. הציוניים "עלו בהר" למרות כל הקשיים, למרות שלכאורה לא היה שום סיכוי להצליח במשימה, ואולי גם כנגד "דבר ה'". לאו קורא להם "עם עזוז וגיבור". המעפילים מנסים לתקן את מה שאירע מוקדם יותר, מנסים "להתקרב לה'", ולמרות שמשה אומר להם לא לעשות כן- הם מנסים. למרות כל הסיכויים. משה לא אומר להם מה עלול לקרות להם, אך אוסר עליהם לעלות. הם בוחרים לעלות להר, למרות הסיכונים ולמרות ש"אסור". נכון שהם לא יודעים עוד את המחירים שהם עלולים לשלם, אך הם מחליטים לעשות מעשה! לא לשבת בצד! כי כך נראה להם שנכון לנהוג.
גם כאן, הקריאה הזאת נותנת בי המון תקווה. כי למרות שמעשה המעפילים נחשב לסוג של "חטא", הם עושים מעשה שנראה להם הדבר הנכון לעשות, ויודעים כי יש לו השלכות- אך מחליטים בכל זאת. הרבה פעמים בחיים יוצא שאנחנו עומדות מול מצב מסוים, מתלבטות אם לפרוץ חומות או להישאר לעמוד כפי שאומרים לנו. המחיר הוא אולי למות או להיפגע או ליפול. לעתים לא נדע מה הסיכויים והסיכונים, אך מרגישים שזה הדבר "הנכון" לעשות.
הייתי רוצה ללמוד מסיפור זה ולהאמין בלב שלם- קודם כל, שכשאני עומדת בפני מצב לא פשוט והתמודדות בחיים, אני באמת מסוגלת לעמוד בזה באופן הכי טוב ואף להצליח ולהתקדם משם! ושנית, שגם כשנראה לי כי הסיכויים קלושים ושיש כל כך הרבה מה להפסיד- לא לתת לזה למנוע ממני להתקדם ולעשות את מה שאני מאמינה שהוא ה"דבר הנכון".
שבת שלום!