המפגש בין עשיו ליעקב הוא מפגש פוליטי מאין כמוהו עבור חז"ל. עשיו מסמל עבורם את השלטון הרומי, שהופך להיות השלטון הנוצרי ביזנטי. כדי להבין את העיסוק האינטנסיבי של חז"ל בעשיו יש להבין את המסומל בו.
האימפריה הביזנטית היתה פיצול של האימפריה הרומית שהחל בסוף המאה ה-3 לספירה. במהלך המאה הרביעית החלק המזרחי של האימפריה הרומית, המכונה כיום האימפריה הביזנטית, העמיק את נפרדותו מחלקה המערבי וגם הפך את הנצרות לדתו הרישמית. בזמנם של חז"ל שתי האימפריות נקראות "רומי". כיוון שארץ ישראל נמצאת במזרח היא משתייכת לחלק המזרחי של האימפריה הרומית, אולם מנקודת המבט של אותם ימים אין המדובר בהחלפת השלטון אלא בחלוקה אדמיניסטרטיבית אחרת, או לכל היותר במאבקים בין קיסרים רומיים. כידוע, השלטון הרומי, שאח"כ יהפוך להיות שלטון הנצרות, ירדוף אותנו פחות או יותר מסוף תקופת בית המקדש השני (החל מהמאה ה-1 לפני הספירה) ועד הפוגרומים שיולידו את ראשית הציונות (ולא מופרך בעיני לומר שגם השואה היא תוצר של חינוך נוצרי, במיוחד קתולי, עמוק לאורך דורות רבים).
במילים אחרות, כשהתנאים והאמוראים כמו גם דרשנים ומפרשים שחיים בימי הביניים באירופה כותבים על עשיו הם כותבים על התרבות השלטת שבתוכה הם חיים ובד"כ מידה הם גם מתים. בד"כ בנימוק שהם בני יעקב.
מכאן כבר ברור שהעיסוק בעשיו במדרש יהיה טעון מאוד מאוד. לאורך מדרשים רבים יעסקו חז"ל בנחמה המובטחת ליעקב מיד עשיו ולנקמה שתימצא לעשיו. דווקא בגלל זה מפעים בעיני שהמדרש בבראשית רבה פותח את פרשת וישלח בצדק חברתי (פרשה עה סימן א'):
"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו" (בראשית לא, ד).
רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי רְאוּבֵן פָּתַח:
(תהלים יז, יג) "קוּמָה ה' קַדְּמָה פָנָיו הַכְרִיעֵהוּ פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ"
רַבִּי פִּינְחָס אָמַר: חֲמִשָּׁה פְּעָמִים דָּוִד מֵקִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּסֵפֶר תְּהִלִּים:
(תהלים ג, ח): קוּמָה ה' הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהַי,
(תהלים ז, ז): קוּמָה ה' בְּאַפֶּךָ,
(תהלים י, יב): קוּמָה ה' אֵל נְשָׂא יָדֶךָ אַל תִּשְׁכַּח,
(תהלים ט, כ): קוּמָה ה' אַל יָעֹז אֱנוֹשׁ,
(תהלים יז, יג): קוּמָה ה' קַדְּמָה פָנָיו.
חמש פעמים דוד המלך, המייצג את הגאולה היהודית, את משיח בן-דוד, מבקש מהקב"ה שיקום ויעזור לו להילחם באויביו. הפעם האחרונה היא בפסוק מתהילים שחוזר במדרש כמוסב על המפגש בין עשיו ליעקב. "קוּמָה ה' קַדְּמָה פָנָיו הַכְרִיעֵהוּ פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ" דוד בשם יעקב מבקש מאלוהים: פלטה נפשי! הצל את נפשי! אבל אלוהים מסרב. הוא אינו מוכן להעניק לנו את ההגנה שהמוסר הבסיסי מחייב לתת לפליטים:
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
דָּוִד בְּנִי, אֲפִלּוּ אַתְּ מְקִימֵנִי כַּמָּה פְּעָמִים, אֵינִי קָם!
וְאֵימָתַי אֲנִי קָם?
לִכְשֶׁתִּרְאֶה עֲנִיִּים נִשְׁדָּדִים וְאֶבְיוֹנִים נֶאֱנָקִים.
הֲדָא הוּא דִכְתִיב (=זהו שכתוב) (תהלים יב, ו): "מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים (והמשך הפסוק: עתה אקום יאמר ה')"
חז"ל מלמדים אותנו שאנחנו חושבים, כתוצאה של מוראות ההיסטוריה היהודית, המסומלת בחייו מלאי המלחמות של דוד המלך, שגאולה היא בטחון לאומי. הצלת הנפש מיד עשיו. אלוהים לא מוכן להעמיד את הגאולה על כך. הוא יקום רק כדי להילחם בשוד עניים ואנקת אביונים. כשנראה, קודם כל כשאנחנו נראה, את שוד העניים ואנקת האביונים. זוהי הגאולה של משיח בן דוד וזו הגאולה לה מסייע אלוהים. הגאולה היא שינוי תודעתי מעיסוק בעצם קיומי שלי לעיסוק במצבו של האחר.
כשאת יושבת בטוחה יחסית בביתך בישראל (בהנחה שאף מאפיונר לא התפוצץ לידך, לא הודיעו על תחילת מבצע צבאי ולא הקשבת ברדיו לרשמים מנאומו האחרון של אחמדינג'ד) זה באמת מפעים. כשלא נותנים לך ללמוד תורה ומדלדלים את היישוב היהודי עד הכחדתו כחלק מהמאבק הנוצרי את נפעמת פחות. כשמתחוללים מסעות מלחמה לדיכוי מרידות / עצמאות לאומית, או אח"כ מסעי צלב, שבהם מוות על קידוש ה' או על הלאומיות היהודית כולל מחיקת קהילות שלמות זו תרגולת קבועה את לא נפעמת. את מתקוממת על העוול.
המשך המדרש יחפש פתרון לעוול הזה וימצא אותו בדמותו של יוסף. מה שיוליד את המסורת על משיח בן יוסף. ימשיך רבי פנחס וילמד אותנו (בסימן ה'):
אָמַר רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: מָסֹרֶת הוּא שֶׁאֵין עֵשָׂו נוֹפֵל אֶלָּא בְּיַד בָּנֶיהָ שֶׁל רָחֵל.
והנה בשלה הקרקע למשיח בן יוסף הוא "משיח מלחמה" ולמשיח בן דוד הוא "מלך המשיח" וכך ממשיך המדרש בסימן ו' על דבריו של יעקב:
"וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר וגו' (בראשית לב, ו)"
רַבָּנָן אָמְרֵי: שׁוֹר – זֶה מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לג, יז) "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ (והמשך הפסוק: וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח…". זה חלק מברכת משה לשבט יוסף בפרשת "וזאת הברכה" ומכאן ברור הקישור שמשיח בן יוסף הוא משיח המלחמה)
חֲמוֹר – זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ט, ט): עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וגו' (הפסוק מתחילתו: "גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור…" וממילא ברור שמדובר על מלך ציון וירושלים היא מרכז יהודה, ממלכת בית דוד).
כך מצליחים חז"ל לשמור על הגאולה שלנו כמופת מוסרי לדורות אבל גם לקוות לביטחון.
***
אני חייבת לומר שבהיסטוריוסופיה הפרטית שלי שלטון עשיו ממשיך עד המאה ה-20. אני בהחלט שייכת לעדה שרואה בנצרות את מוקד הבעירה של האנטישמיות הרצחנית שרווחה בכל מקום בו הכוח השולט היה נוצרי. אבל אני גם מאמינה כי העולם עבר טלטלה במחצית השניה של המאה ה-20, אחרי עשרות המיליונים שנטבחו על מזבח הסוציאליזם כמו על מזבח הנאציונאליזם (=הלאומיות) (כולן תנועות שנולדו מתוך ובתוך התרבות הנוצרית), עשיו כבר פוחד מפני עצמו וערכיו.
קמה תנועה, שהיא עדיין בחיתוליה מבחינה היסטורית, והיא מבקשת לסיים את שלטונו של עשיו. התנועה הזו מבקשת לא לבנות מזבחות, לא חשוב בשם איזו דת הם נבנים והאם יש בדת הזו אלוהים אם לאו. התנועה הזו מבקשת להדגיש את שוד העניים ואנקת האביונים. ולא רק מבחינה כלכלית. כל עני. בכל משאב שהוא. במונחים היסטוריים אנחנו עדיין רוויים בשלטון עשיו וערכיו. תנועה היסטורית אינה הופכת את קרבינו בין לילה. היא הולכת ומתבררת במהלך מאות שנים. בתחילה היא נשמעת ממש כמו קודם עם שינויים רטוריים קטנים. לאט לאט הרטוריקה החדשה מובילה למעשים חדשים. אלו מצידם מגבירים את הרטוריקה וחוזר חלילה. ממרחק של 100-200 שנה ולפעמים קצת יותר, אפשר לראות את השינוי. אני מאמינה שאנחנו בתחילתו של שינוי כזה.
בהקשר הזה המדרש (בסימן ט') הרטיט אותי. כמו חזון שנשלח ממעמקי ההיסטוריה ומתאר את גבול שלטונו של עשיו:
וּמַה זָּמָם (=מחסום לפי הבהמה / החיה שלא לאפשר להשחית את היבול או לנשוך) עשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעֵשָׂו הָרָשָׁע?
אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: אֵלּוּ בְּנֵי בַּרְבַּרְיָא וּבְנֵי גֵּרְמַאנְיָאה שֶׁאֲדוֹמִיִּים מִתְיָרְאִין מֵהֶם.
רק כשהתרבות העשיוית מתייראת מהברבארים והגרמנים שהיא הצמיחה מתחיל להיווצר רסן לכוחה. (אגב, הבֵרבֵרים (להבדיל מבַרבַרים) הם שבטים מצפון אפריקה. ואם הולכים על חזון אז יכול להיות שהמדרש מספר לנו שגם משם הולך לבוא איזה גבול לתרבות העשיוית…)
(למען ההגינות ההיסטורית: מדובר בשבטים שהיום מרכיבים אתנית חלקים נרחבים מאירופה ואז נודעו כלוחמים "חסרי תרבות". אכן הם התנהלו בשבטים ולא במבנה כלכלי / תרבותי / שלטוני של מדינה / אימפריה. בזמנם של חז"ל אכן איימו השבטים הללו על האימפריה הרומית שבסופו של דבר קרסה תחת פלישותיהם שהיום מכונות "נדידת העמים". ההשתלטות הזו מסמנת את סיום העת העתיקה ותחילת ימי הביניים).
****
כמובן שאיני יכולה שלא להתייחס לפרשת דינה. אז אנקדוטה קטנה וקשורה:
המדרש (בפרשה פ' סימן ד'), מספר לנו שדינה היתה אשתו של איוב. מדובר על מסורת יהודית קדומה מאוד שהשתמרה כבר באחד הספרים החיצוניים, "דברי איוב" שמקורו ככל הנראה במאה ה-1 לפה"ס. המסורת חוזרת במדרש ובגמרא. המדרש מבקר את יעקב על שלא השיא את דינה לעשיו אחיו והעדיף גוי זר. אולי אם יעקב היה מוכן להתחבר עם עשיו ולא לדחות אותו ביוהרה. אולי אם במקום לכנותו כופר ולנדותו הוא היה מכיר בבית הלל, בית שמאי, ובית ישו (למשל) ונותן את דינותיו ולוקח את מרימותיהם ההיסטוריה שלנו היתה שונה. למשל: קצת פחות אונס שחיטה וביזה. או כפי שמנסחת זאת הגמרא במספר מקומות (למשל סנהדרין קז ב') "תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת… לא כיהושע בן פרחיא שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיו".
אולי הגיע הזמן לשלוח מלאכים. אולי האינטרנט הוא בדיוק זה…
שבת שלום
זיוה