אגב מותו של יעקב מביא מדרש רבה סיפורים על סיום חייהם של כמה מגדולי חז"לינו. במסגרת זו מספר המדרש על שנותיו האחרונות של רבי יהודה הנשיא (פרשה צו סימן ה'):
אָמַר לָהֶם: אל תָּזוּז אַלְמָנוּתִי (=אשתי) מִתּוֹךְ בֵּיתִי. (מה שלא הפריע לו עצמו לנסות להתחתן עם אשתו של רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי. שאגב סירבה לו בטענה שאותה שימש כלי קודש ולא חול כמוהו ו"מעלין בקודש ואין מורידין"…)
וְאַל תִּסְפְּדוּנִי בָּעֲיָרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
וְאַל תַּנִּיחוּ לְנָכְרִי שֶׁיִּגַּע בְּמִטָּתִי, אֶלָּא מִי שֶׁנִּטַּפֵּל עִמִּי בְּחַיַּי יְטַפֵּל בִּי בְּמוֹתִי.
בְּחַיָּיו הָיָה דָר בְּצִפּוֹרִי שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. (לפי המסורת בשל חולי קשה, כנראה חולי מעיים הוא עבר מבית שערים לציפורי שנחשבה עיר מרפא). וְהָיָה קוֹרֵא עַל עַצְמוֹ "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" – וְחָיָה יְהוּדָה בְּצִפּוֹרִי שְׁבַע עֶשְׂרֵה שְׁנִין.
רַבֵּנוּ, שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה חָשַׁשׁ בְּשִׁנָּיו.
וְכָל אוֹתָן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לֹא מֵתָה חַיָּה (=יולדת) בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא הִפִּילָה אִשָּׁה עֻבָּרָהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
בְּסוֹף שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה כָּעַס רַבֵּנוּ עַל רַבִּי חִיָּא הַגָּדוֹל.
נִכְנַס אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב אֵצֶל רַבֵּנוּ בִּדְמוּתוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּא וְנָתַן יָדוֹ עַל שִׁנּוֹ וּמִיָּד נִתְרַפֵּא.
לְמָחָר נִכְנַס רַבִּי חִיָּא אֶצְלוֹ.
אָמַר לוֹ: רַבִּי, אוֹתָהּ שִׁנָּךְ, מַה הִיא עֲשׂוּיָה? (=רבי, מה מצב השיניים שלך?)
אָמַר: מִשָּׁעָה שֶׁנָּתַתָּ יָדְךָ עָלֶיהָ אֶתְמוֹל נִתְרַפְּאָה.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר רַבִּי חִיָּא: אִי (=אוי) לָכֶם חַיּוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִי (אוי) לָכֶם עֻבָּרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
אֲפִלּוּ כֵן אָמַר לוֹ: לֹא הָיִיתִי אֲנִי שֶׁנָּתַתִּי יָדִי עַל שִׁנֶּךָ.
יָדַע רַבֵּנוּ שֶׁאֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב הָיָה.
מֵאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל לִנְהֹג בְּרַבִּי חִיָּא כָּבוֹד.
כידוע אין דבר כואב יותר מכאב שיניים (חוץ מכאבי אוזניים המטריפים בימים האחרונים את דעתו של גמד א'. ובמקרים קיצוניים גם כאבי לב – אבל אל תתקטנני). ייסוריו של רבי יהודה הנשיא משיניו מכפרים על כל ישראל במובן זה שנשים בהריון אינן מפילות ויולדות אינן מתות בשעת לידתן. ייסוריו הקשים בשנותיו האחרונות (לפי המסורת הוא נפטר כשאמתו לא יכולה היתה לראות יותר בסבלו ארוך השנים בשל מחלת המעיים ממנה הוא סבל והיא גורמת להפסקת לימודו והתפילות לאריכות חייו וכך הוא מת) הצילו את הנשים בעת שהן עסוקות בלהביא חיים חדשים. כך סוגר המדרש את מעגל החיים והמוות. רבי יהודה הנשיא ממשיך לחיות בייסורים במקום למות וכך מתכפרים ייסורי המוות של מי שצריכה ללדת ומי שצריך להיוולד.
לאחר שלוש עשרה שנה של כאבי שיניים כועס רבי יהודה על רבי חייא. כדי לפתור את הקרע הזה, שהוא גם קרע המעבר בין תקופת התנאים אותה מסיים רבי יהודה הנשיא לתקופת האמוראים אותה פותח רבי חייא תלמידו (שלמעשה נחשב דור הביניים בין התקופות) מתגייס אליהו הנביא בכבודו ובעצמו.
לא רק קרע בין דורות יש כאן. רבי חייא עולה מבבל במיוחד כדי ללמוד מרבי יהודה הנשיא מתוך הערצה. אלא שרבי חייא גם מקים מפעל ספק משלים ספק מתחרה לרבי יהודה הנשיא. הוא מכנס את כל מקורות התנאים שרבי יהודה הנשיא מותיר מחוץ למשנה למה שיכונה לימים התוספתא. הפרוייקט של התלמוד הבבלי יהיה "להכניס" את התוספתא לתוך הקאנון היהודי באמצעות מובאות מהתוספתא (ומברייתות אחרות) והשוואתן למשנה. כך מפרש התלמוד את משנת רבי יהודה הנשיא לאור משנת רבי חייא. בסיפור שלנו אליהו הנביא מציל את העולם היהודי מקרע בין רבי יהודה לרבי חייא על מלוא משמעויותיו ומאותו רגע ועד סוף חייו נוהג רבי יהודה הנשיא ברבי חייא בכבוד גדול, ממש כמו דורות האמוראים שיבואו אחריהם.
בבראשית רבא פרשה ל"ג סימן ג' מופיעה גירסה נוספת לסיפור שלנו. הגירסה הזאת יודעת לספר שכאבי השיניים של רבי יהודה נגרמו בשל כך שלא חס על עגל שעמד להישחט. בנוסף היא יודעת לספר שרבי יהודה הנשיא היה ענוותן גדול, אבל מסתבר שהענווה שהוא מגלה היא יותר בתיאוריה מבמציאות. בגירסה הזו מודגש גם הפן התחרותי בין משנת רבי יהודה למשנת רבי חייא. וכך מספר המדרש (בתרגום חופשי לעברית):
רבינו היה יושב ועוסק בתורה בכינוס של בני בבל בציפורי.
עבר עגל לפניו, הלך להתחבא מאחוריו וגעה כאומר: הצילני. אמר לו רבי יהודה: מה אני יכול לעשות עבורך? לכך נוצרת. וכאב בשיניו י"ג שנים.
אמר רבי יוסי בר אבין: כל אותם י"ג שנים שחשש בשיניו לא הפילה עוברה בארץ ישראל ולא נצטערו היולדות (אפילו לא נצטערו!)…
רבינו היה ענוותן מאוד והיה אומר: …אם יעלה רב הונא ראש הגולה לכאן אעמוד מלפניו (=אוותר על מקומי לכבודו) שהוא משבט יהודה ואני משבט בנימין והוא מבנו של יהודה ואני מבתו של בנימין (בקיצור, רבי יהודה מכיר את השושלת של כולם ויודע שהייחוס של רב הונא עדיף. מעניין שבאגדה זו כמו באגדות נוספות אודות רבי יהודה הנשיא הוא מחשיב את הייחוס כגורם ראשון במעלה.)
אמר לו רבי חייא: והרי הוא עומד בחוץ.
נתכרכמו פניו של רבי.
כיוון שראה רבי חייא שנתכרכמו פניו אמר לו: ארונו הוא. (הוא מת. הוא רק הגיע להיקבר בארץ ישראל.)
אמר לו רבי יהודה הנשיא: צא תראה מי רוצה אותך בחוץ.
יצא ולא מצא איש וידע שהוא נזוף. (נזיפה היא סוג של חרם קל.) ואין נזיפה פחותה משלשים יום.
אמר רבי יוסי בר אבין: כל אותם ל' ימים שהיה רבי חייא נזוף מרבינו לימד את רב, בן אחותו (מי שהפך לגדול אמוראי בבל בדור הראשון לאמוראים) את כל כללי התורה. ואלו אותם כללי התורה שמשמשים להלכה בבבל. (בגרסה הזאת יוצא לאור הפער בין משנת רבי יהודה למשנת רבי חייא. וההשפעה החזקה שיש לרבי חייא על התלמוד הבבלי.)
בסוף שלושים הימים בא אליהו זכור לטוב בדמותו של רבי חייא, ונתן ידיו על שיניו ונרפאו.
כיוון שבא רבי חייא לרבינו אמר לו, מה קורה בשיניך?
אמר לו רבי יהודה: מזמן שנגעת בהן אני נושם לרווחה.
אמר לו רבי חייא: איני יודע על מה אתה מדבר.
כיוון ששמע רבי יהודה כך התיר את הנזיפה, נהג בו כבוד, וקירב אותו למעגל תלמידיו הקרוב (אמר רבי ישמעאל בן רבי יוסי: קרוב ממני??? אמר לו רבי יהודה: חס וחלילה. לא יעשה כן בישראל…)
רבינו היה מונה שבחיו של רבי חייא… אדם גדול אדם קדוש… [ואף] נתן לו שני תלמידים שהיו מלווים אותו כדי שלא יסתכן בנפשו [בשל שקיעתו בלימוד התורה].
במסכת כתובות (ס"ב ב') אנחנו שומעים על עדות נוספת לקרבה שבין רבי חייא לרבי יהודה הנשיא עד כדי כך שרבי יהודה רוצה להשיא את בנו לבתו של רבי חייא. אלא שהדבר מסתיים במוות של הנערה. רבי חושש שהדבר ארע בשל פסול בזיווג ואכן מוצא לפי שושלת הייחוס של כל אחת מהמשפחות שהשידוך עם רבי חייא אינו ראוי לו שכן הוא צאצא של דוד המלך ורבי חייא צאצא של אחיו של דוד המלך…
במסכת מועד קטן (ט"ז ב') אנחנו שומעים מסורת אחרת על החרם שהטיל רבי יהודה על רבי חייא. גם שם למד רבי חייא על החרם מכך שרבי יהודה הנשיא שולח אותו החוצה. בסיפור הזה המחלוקת היא על כך שרבי חייא לימד תורה בשוק, ברחובה של עיר. מקום שכל הרוצה להאזין יכול להאזין, בניגוד להוראתו של רבי יהודה שסבר שהתורה צריכה להישמר אזוטרית, מוצנעת, כמו ירך של אשה. נחלתם של חכמים בלבד. הגמרא מסבירה שלדעת רבי חייא הצניעות אינה יפה לתורה אלא לגמילות חסדים… בסיפור הזה, רבי חייא הוא שפותר את החרם. הוא מוציא את עצמו מביתו של רבי יהודה הנשיא וחוזר לאחר שלושים יום ומתחיל לדבר עם רבי.
אני חייבת לומר שעד כה לבי עם רבי חייא. רבי יוצא עסוק כולו בגינוני נשיאותו ושושלתו. 200 שנה אחרי נצחון המהפכה הפרושית על המסורת הכהנית נשמע רבי יהודה הנשיא ממש כמו הכהנים. איפה "תורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול"??? כמו הכהנים הוא עוסק בייחוס המשפחה. כמו הכהנים הוא שומר את התורה בתוך האליטה הנבחרת. ועל אף שאומרים עליו שהוא נורא עניו, בפועל… אז נכון שרבי חייא קצת מסתלבט עליו, ואולי לא הכי מנומס אבל איך אפשר לא לאהוב את רבי חייא בסיפורים האלה? רבי חייא שמוכן לחזור אחרי שננזף. רבי חייא שאליהו הנביא בכבודו ובעצמו מתגייס אליו. אז אנחנו לא נתגייס?!
אבל אז מגיע הסיפור בסנהדרין (ל"ח א') שמלמד שבבית של רבי חייא יש חתירה אמיתית תחת רבי יהודה הנשיא ואולי תחת מנהיגות בכלל (בתרגום חצי חופשי):
יהודה וחזקיה בני רבי חייא ישבו בסעודה לפני רבי ולא אמרו דבר. אמר להם רבי: הוסיפו יין לדרדקים כדי שיגידו מילה. כיוון שהתבסמו פתחו ואמרו: אין בן דוד בא (=המשיח לא יבוא) עד שיכלו שני בתי אבות מישראל ואלו הן – ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל, שנאמר (ישעיהו ח, יד) "והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל"
אמר להם רבי יהודה הנשיא: בניי, קוצים אתם מטילים לי בעיניי.
אמר לו רבי חייא: רבי, אל ירע בעיניך. יין ניתן בשבעים אותיות (=הגימטריא של יין זה שבעים) וסוד ניתן בשבעים אותיות. נכנס יין יצא סוד.
ואם זה הסוד שמאמין בו רבי חייא הרי שהקונפליקט ביניהם נשמע אחרת. ההצלחה של רבי יהודה הנשיא להשלים עם רבי חייא ולכבדו למרות כל אלו, היא בסופו של יום ענווה מעוררת התפעלות. הוא מוכן לכבד את מי שחותר תחתיו ותחת המוסד איתו הוא מזוהה ברמה היסודית ביותר.
בסופו של דבר מותירה לנו המסורת דגם של מעבר בין דורי כמו גם של תחרות והשלמה בין שני מפעלי חיים ענקיים שעיצבו את מה שאנחנו מכירים כיהדות כמעט 2,000 שנים. דגם שלא מתעלם מהקונפליקט אבל מצליח להתגבר עליו, בין אם בחסדו של אליהו הנביא ובין אם בתבונתם וענוותנותם של השותפים – המתחרים. דגם שמותיר לנו שתי דמויות ספרותיות מרשימות, מעוררות הזדהות וביקורת גם יחד. דמויות עגולות. דמויות שעושות היסטוריה.
שבת שלום
זיוה