בגיל 11 עליתי לארץ. הכל היה זר ומוזר, לא הבנתי את השפה, לא הבנתי את התרבות, הרגשתי אחרת ושונה בנוף המקומי. החוויה הזו נצרבה בי עמוק, והולידה צורך ורצון עז להשתייך, להיות חלק מ, גם כשההשתייכות באה על חשבון חלקים מהזהות שלי. אי שם בכיתה ח׳ באולפנת חורב, כשהתאהבתי במדריכה שלי בעזרא, הייתי צריכה למצוא הסבר לרגשות העזים, למחשבות שלא מרפות. קראתי לזה ״קשר לא בריא״, והמשכתי לקרוא לכל ההתאהבויות שלי ״קשר לא בריא״ עד גיל 22. שנאתי את עצמי על יצירת הקשרים האלה. מצד אחד קשרים עוצמתיים ו

במצעד הגאווה בירושלים בשנת 2022 צעדו איתי אשתי והבת המשותפת שלנו בת ה-5, וגם ילדיי הגדולים. הם צעדו איתנו או עם החברים שלהם ועשו את זה בשיא הטבעיות. ילדיי מנישואים ראשונים, כולם למדו או עדיין לומדים במוסדות החינוך הדתי בירושלים. כולם בקשר עם אביהם הדתי. לפני 9 שנים, ב- 2013, השתתפתי לראשונה במצעד הגאווה בירושלים. ניסיתי להימנע מלהיות במרכז העניינים ולהתרחק מהמצלמות. פחדתי נורא שיצלמו אותי ויראו אותי בטלוויזיה וזה יהיה נורא קשה בשביל הילדים. ולפני 10 שנים פחדתי לצאת מהארון בפנ

אני הילה, בת 34 ובת הזוג של לירון מזה 6 וחצי שנים. דתיות וחיות באושר ובזוגיות מהממת. ניקח אתכן לסיבוב במנהרת הזמן. למדתי בתיכון חילוני "מקיף אריאל" וגדלתי בבית חילוני. בכתה י' התחלתי להבין שאני לא סתם מעריצה של רון פונטי המוסרת של נבחרת ישראל בכדורעף, אלא מפתחת רגשות. עיבדתי את הרגשות האלה בפעם הראשונה ויצאה ממני הומופוביה מופנמת גדולה כל כך. חשבתי דברים רעים על עצמי, כמה זה נורא וכמה שאני הופכת את החיים קשים למשפחה שלי. לא רציתי קשר לקהילה הגאה בכלל ונמנעתי מיצירת קשרים רומנ

גדלתי בבית דתי בקריה דתית, איפה שכולם יודעים הכל על כולם ועם העזרה ההדדית באה גם חטטנות ורכילות. ילדה, נערה ובחורה טובה. מרצה את כולם ומוותרת הרבה על עצמה כדי להיות הילדה הטובה. לא ידעתי מה זה לסבית, בכלל לא הכרתי את המילה הזו. כשהלכנו כל הבנות לסרט וכולן התלהבו מברוס וויליס ואני ממישל פייפר, ידעתי שזה רק כי היא אישה חזקה ולא משהו מעבר. כנ״ל גם כשהיו לי פרפרים בבטן משחקנית כדורסל ששיחקה איתי בנבחרת האוניברסיטה. שיחקתי כדורסל מגיל 16. בגיל 23, שנה אחרי שהתחלתי ללמוד באוניברסיט

שלום לכולן, אני אור, בת 28, נשואה להדס ואמא לצורי. כשאני חושבת על עצמי כילדה או כנערה, לא הייתה לי חווית התבגרות בארון. תמיד היה בי משהו קצת אחר, אבל אף פעם לא העליתי בדעתי שזה קשור לנטיה המינית שלי (או שהעליתי בדעתי, והדחקתי עמוק עמוק). במהלך שירותי הצבאי כמורה חיילת דברים התחילו להתבהר וכשהתחלתי להתחמק מאחת החניכות שהייתה ידועה ב'גיי רדאר' שלה, נפל לי האסימון.. השנתיים שאחרי השחרור נסובו בעיקר סביב חווית הגילוי, הפחד מפניו והכאב על האבדן שהיה גלום בו. כעסתי מאוד על אלוהים ו