אני לגמרי מקנאה בנוכלת משתכפלת. לכאורה תחביבנו זהה. היא כותבת בלוג וכך גם אני. אלא שבעוד הבלוג שלי דורש לימוד והכנה, כבד לכתיבה וכבד לקריאה, שלה הוא כולו שיר הלל לכל פלוץ שהילדות (הבאמת מדהימות) שלה עושות. קנאת סופרים תרבה גרפומניה ולכן הפוסט הזה יוקדש לנפלאות השבוע שבועיים האחרונים אצל גמד א' בן החמש וקצת:
רגע [...]
ארכיון עבור דצמבר, 2007
מסיפורי גמד א'
מכון תורה ויצירה בסימן הומוסקסואליות ויהדות
בבית הספר לקולונוע "מעלה" בירושלים מתקיים בקביעות מפגש של רבנים עם סרטי בוגרי בית הספר במסגרת שמכונה "מכון תורה ויצירה". בכסלו תשס"ח נערך מפגש מיוחד במסגרת זו, ובו הוקרנו שני סרטים העוסקים בהתמודדות עם הנושא ההומוסקסואלי - "ואהבת" של חיים אלבום, ו"התינשאי לי" של הרב מרדכי ורדי, רב בית הספר "מעלה". לאחר הקרנת הסרטים נערך דיון עם הרבנים ובו השתתפו הבמאים וכן הומוסקסואלים ולסביות מהחברה הדתית. גם אביגיל שפרבר, חברת בת-קול, היתה שם. במפגש נאמרו דברים נוקבים משני הכיוונים, אבל אף שלא הושגה הסכמה בסוף הערב היתה הקשבה, והורגש שעצם הדיאלוג חשוב בפני עצמו.
"למה דווקא החטא הזה?" - הסיכום של יאיר שלג בעיתון הארץ
"להתפלל עם העבריינים" - הסיכום של רחלי לבל באתר כיפה
מתוכי אל תוכי, תהליך חינוכי.
אולי קצת מאוחר להתייחס לשביתת המורים שעוררה בי מלכתחילה חשדנות רבה. אכן אין מאבק חשוב יותר מהמאבק על החינוך אבל איכשהו כשעיקר השביתה הוא להראות שארגון מורים אחד משיג יותר ממשנהו וכשבראש השביתה עומד אדם שידוע בחוסר הגינותו ואף הורשע בפלילים אני קצת סקפטית.
בתלמוד הבבלי מסכת בבא בתרא דף כ"א עמ' א' מסופר כך:
"…אמר רב [...]
טרנסית ערבי ושפחה וזו לא התחלה של בדיחה
כיוון שהפוסט הזה תקוע לי בגרון כבר שבועיים ומקוצר רוח ומעבודה קשה לא הגעתי אליו, ובינתיים התווספו לו עוד עניינים שבדרכים שונות מדגימים בדיוק את מה שקורה בגמרא שלנו הרשי לי לפתוח בגמרא ומשם לשפוך את הלב (ספוילר: לבי טעון):
אנחנו נמצאות עדיין בדף י"ח עמ' א' ובסוף הדף מזכירה לנו הגמרא את המשנה "שלנו" דהיינו [...]
להיות לסבית ודתיה - שנתיים וחצי אחרי
בנר רביעי של חנוכה אני אחגוג ארבע שנים ליציאה שלי מהארון.
התאריך הזה מהווה עבורי נקודת ציון. הוא בעצם המפגש הראשון שלי עם עוד לסביות דתיות כמוני.
אז לבת-קול עוד לא היה שם או אתר באינטרנט, אבל התמיכה והחיבוק העוטף היו מההתחלה.
ארבע שנים אחר כך, ותחושת ההקלה של מי שכבר לא בארון, עדיין משמחת אותי ומפתיעה כל פעם מחדש. אני יכולה לנשום כמו שצריך.