שנתיים. בסך הכל עברו שנתיים.
זו שבת בת-קול השלישית וקשה לתפוס כמה הרבה השתנה. אומרים שמהפכות מתרחשות לאורך שנים, השנתיים האחרונות עדות לכך שלפעמים צעדים גדולים מתרחשים בהרבה פחות זמן…
לפני שנתיים היינו זוג תפרניות, חלקנו חדר עם זוג נוסף כדי להוזיל עלויות. כולן כל כך התאמצו כדי שכל מי שתרצה תוכל להגיע וכל מי שרצתה נראתה לנו אז המון! יש לנו תמונה מאותה השבת (ממוצאי שבת כמובן :-)) בסה"כ שלוש שורות לא רחבות במיוחד של נשים מחייכות אחרי שבת מרוממת.
הגלריה של חדר האוכל שימשה לתפילה ופעילות, אותה גלריה שהפעם שימשה כחדר האוכל הנפרד של בת-קול, שהיתה הקבוצה הכי גדולה במקום. חדר אוכל ערוך עם המון שולחנות צפופים ועליהם שלטים קטנים "שמור לארגון בת-קול". לפני שנתיים ישבנו בתוך חדר האוכל הכללי ומחצית מזמן הארוחה הייתי עסוקה בלבדוק מי מסתכל עלינו ולדמיין מה הוא חושב.

לפני שנתיים הייתי צריכה לחשוב איך אני מספרת להורים שלי לאן בדיוק אני נוסעת, השנה הכנסתי לבגז' עגלה, הכנסתי את הבת שלנו לכסא שלה והסברנו לה שנוסעים לשבת בת-קול.

לפני שנתיים כולן הכירו את כולן (ואם לא לפני השבת אז עד צאתה), המארגנת של השבת הנוכחית היתה אז מצטרפת חדשה, הגברברים הצעירים שהתרוצצו בשטח השנה היו אז עוד פעוטות חלוצי הדור הבא של בת-קול, ופיזזו בנחת בקבלת שבת (לפחות אחד מהם).

השנה הגענו בשניה האחרונה (או אם נודה על האמת בערך חצי שעה אחריה), הלכנו לכיוון החדרים וראינו חבורות חבורות של נשים שאנחנו לא מכירות. אמנם הצלחנו להבין שהן מ"שלנו" ולאחל שבת שלום, אבל נראה לי שרק אז הבנו כמה השתנה. עד צאת השבת לא הכרתי את כולן, אפילו לא חצי… (למרות סבב השמות וההצגות).
ישבנו בארוחת ערב שבת, מילאנו אולם שלם. בשולחן שלנו ישבו נשים חדשות שהתרגשנו להכיר, וגם ילדים שהתרגשנו לא פחות לפגוש. המגוון העצום של הנשים שישבו שם, הגילאים, השלבים והמקומות בחיים היו פשוט מפעימים.

בשבת אחרי הצהריים (בלילה ישנו אני מודה, שום אלכוהול ושום שיחות נפש לא התקרבו אל סף דלתינו, לפני שנתיים היינו שם, השנה היתה תינוקת להשכיב, להאכיל, להחליף, לקום אליה בלילה…) פתחנו פעוטון על הדשא, נשים ואמהות וילדים קטנים, שיחה נינוחה וכיבוד (שגירדנו בכוח) ומדי פעם תדהמה קלה. הסתכלתי מסביבי ולא האמנתי לשינוי המטורף הזה. בת-קול היתה בשבילי מנוע. בזכות הנשים המדהימות שהכרתי אני נמצאת ואנחנו נמצאות כמשפחה, איפה שאני היום. לפני שנתיים נסיעה לשבת כזו היתה עבורי חשיפה, השנה זו היתה נסיעה משפחתית למקום שעזר לנו ליצור את המשפחה שלנו. למקום שתמך ביצירה המשותפת שלנו בלי לשפוט. למקום שנתן לנו את הכוח לחיות לפי האמת שלנו.

בשנה שעברה לא הגענו לשבת. יכול להיות שהיה שלב ביניים שפספסנו אותו, אבל אולי דווקא בגלל זה השינוי הדרמטי הזה בין שתי השבתות היה כל כך חזק.
השבת הזו היתה הוכחה בשבילי שאנחנו מצליחות לעשות משהו. שלכל הנשים האלה יש מקום, יש בית, יש פינה שבה מרגישים בנוח, פינה שבה השונות לא שונה ולא מאיימת. פינה שבה רואים את כל האפשרויות. היו שם זוגות וילדים, היו שם זוגות, היו נשים צעירות, היו נשים מבוגרות, היו נשים בארון, היו נשים במגירה, היו נשים שהארון עבורן הוא מושג ערכאי והיו כאלה שבחרו בו מדעת. הכל נכון והכל גלוי ואין דרך טובה יותר.

במהלך השנתיים האלה הספקתי לסיים לימודים, להתחתן, להתחיל מסלולים חדשים, לאבד אמא, להפוך לאמא בעצמי, לבנות את המשפחה שלי, לראות את בת-קול גדלה כל הזמן, לראות איך היום כמעט כל שבוע יש מצטרפות חדשות, להבין שאין סיכוי שאוכל להכיר את כולן, להתעצב וגם לשמוח מזה, לראות איך בת-קול מתחילה להפוך לארגון רשמי, לראות איך חלומות אישיים וכלליים קורמים עור וגידים, לראות איך חלקם נעצרים בדרך ולהבין שכל זה אפשרי אחרי שאני קוראת את מה שכתבתי, חושבת שזה קיטש מזעזע, ומבינה שבאופן מפתיע אין בכל המסמך הזה אפילו טיפה אחת של ציניות.
נעמה

ביקשו ממני לכתוב רשמים משבת בת-קול הראשונה שלי, ומצאתי את עצמי עם יותר מדי מה
להגיד, וחוסר יכולת מוחלט לסדר את המחשבות ולעכל את כל החוויות שעברתי. אז החלטתי לפני שאני מדברת על השבת עצמה, להתחיל במה שהוביל אותי לשבת. מהרגע ששמעתי על השבת התחילה ההתלבטות האם לנסוע. קודם כל, התלבטות טכנית - מה אומרים בבית שבו עוד לא יודעים שאני לסבית. ומעבר לזה, התלבטות מהותית - האם אני כבר מוכנה להודות בפני עצמי שאני לסבית, ואני חלק מהעולם הזה של הלסביות הדתיות?

שלושה שבועות לפני השבת הלכתי למפגש ביתי בירושלים (שהיה מדהים), מתוך תקווה שאחריו יהיה לי קל יותר לקבל החלטה. לאחר המפגש, שבאמת הקל עליי בעניין ההחלטה, ונתן לי אנרגיות להתקדם בתהליך, הלכתי וסיפרתי לאחותי. אחותי הגיבה באופן כל כך מקבל, וכל כך טוב, שהרגשתי מעולה, וכבר החלטתי שאני נוסעת. ביום ששי של אותו שבוע (ארבעה ימים אחרי שסיפרתי לאחותי), נפטרה בת דוד שלי, ונכנסתי לסחרור מטורף של שבועיים שבהם לא חשבתי על שום דבר מלבד איך לדאוג שבני המשפחה שלי לא יתמוטטו ויתפרקו, ואיך אני מצליחה לשמור על עצמי בתוך הטירוף הזה. בסופו של דבר החלטתי למרות הכול שאני מגיעה לשבת אחרי שהגעתי למסקנה שאני בדיוק במקום שאליו הגעתי דקה לפני שהתמוטט לי העולם על הראש – אני לסבית, אני מוכנה להודות בזה בפני עצמי, ואני לא יכולה שלא לנסוע לשבת הזאת. המצאתי סיפור כיסוי שכלל אך ורק הסתרות הכרחיות ויצאתי לדרך עם עוד מישהי שאספתי בתל אביב, בערך עד שהגענו להרצליה הבנתי שמצאתי חברה.

ואז, הגיעה השבת עצמה, כל כך בזמן, כל כך במקום מבחינתי, כל כך הייתי צריכה את זה. חופש מהכול והתחברות לעצמי ממקום רגוע ואמיתי, והסתכלות אל המקום שבו אני רוצה להיות. זה התחיל כשהגענו – לראות שתי נשים יוצאות מהאוטו עם שתי בנות מהממות (טפו טפו טפו), בצורה הכי טבעית בעולם, וואו, זה חדש לי. זה המשיך בכינוס הראשון בערב שבת – במעגל אחד יושבות כשישים נשים – בכל הגילאים, מכל גווני הקשת הדתית ובכל המצבים המשפחתיים האפשריים – וכולן מתקבלות בברכה, וכולן רצויות (וכן, כמו כולן אחרי ההיכרות זכרתי ממש מעט שמות, זה כנראה הגיל). אחר כך הייתה הארוחה, שאני לא זוכרת מה בדיוק אכלתי (ותודה לספקית הוויסקי הסקוטי האמיתי, זה גרם לי באמת לא לשים לב לטעם האוכל…), אבל אני כן זוכרת את השיחות המעניינות עם השותפות לשולחן, שאותן לא הכרתי קודם, ואת דבר התורה שאותו הבנתי קודם כל ממקום רגשי, ונגע בי כל כך נכון בדיוק בקשיים שלי. הפעילות של הערב גרמה לי להתאהב בכל אחת ואחת מהבנות שהייתה שם, להרגיש שאני לא לבד, ובאמת לקלוט שהנוכחות בחדר יודעות מה עובר עליי, ונמצאות בשלב זה או אחר של "האבולוציה"… אחרי הפעילות התחילה כמובן החגיגה האמיתית, שכללה הרבה אלכוהול, והרבה קנאה מצידי על היכולת והנכונות של הנשים שיושבות איתי לשתף את כולנו בכל הפרטים. הבנתי פתאום שהן מרגישות מוגנות ובטוחות במקום שלהן, ולכן אין להן סיבה להירתע מהחשיפה. אני מחכה לרגע שזה יקרה גם לי.

היום עצמו עבר לי ממש מהר: אחרי ארוחת הבוקר, הדבר תורה והשיעור, ישבתי על החוף מול השמש וצפיתי בנשים האמיצות (ובילדים) שהעזו להיכנס למים (קררררר……..), ודיברתי עם הפחדניות כמוני שהחליטו שיותר טוב במקום יבש. בהמשך, חזרנו לאזור החדרים, ושם נפתח הפאב המקומי - עם שתייה משובחת, אוכל (=חטיפים שלא אכלתי מאז יום הולדת עשר) והרבה דיבורים. בשלב כלשהו לקראת השקיעה לקחה אותנו אחת הנשים לתצפית מדהימה מעל הים, באותו רגע הייתי מוכנה להשתקע בנקודה הזאת. חזרנו מהתצפית, אכלנו סעודה שלישית, ואני מצאתי את עצמי שוב על החוף מסתכלת על המים, וקולטת שממש, אבל ממש, לא בא לי לעזוב. אני רוצה שהשבת הזאת לא תיגמר.

מה שבאמת הכי הפתיע אותי בישיבה הפרטית שלי על החוף זו השלווה שהרגשתי. עד היום כשהייתי נוסעת עם קבוצה הייתי חייבת כל הזמן להיות צמודה לאדם מוכר כדי לא להרגיש שאני לבד. אולי כי אף פעם לא באמת הרגשתי שייכת ותמיד חששתי שישכחו אותי. וזה קישר אותי לתחושה הכללית שלי בשבת, כמה הרגשתי שלווה, בטוחה ובמקום שלי בשבת הזאת, ובתוך התהליך שבו אני נמצאת. אני יודעת את הדרך, השבת ראיתי מולי את החצים על המפה. הבנתי והרגשתי בוודאות בפעם הראשונה שאני חלק, ושאני לא אשכח על החוף.

אני באמת לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל את התודות. למארגנות כמובן אתן מדהימות, כל הכבוד. לנשים שחלקו איתי את הסיפור שלהן ואפשרו לי לדבר על עצמי, ולנשים המיוחדות שפגשתי ואני יודעת שילוו אותי מעכשיו והלאה. תודה מיוחדת לאישה שניגשה אליי בסעודה שלישית ונתנה לי תובנות על החיים שלי ממקום שמוכר לשתינו. את באמת הענקת לי את אחד הרגעים היותר מרגשים ויותר משמעותיים של השבת ועזרת לי להבין טוב יותר את הדרך שלי ואיפה אני עומדת. וכמובן, תודה גדולה ואמיתית למקימות הבית המיוחד הזה (גם מי שלא נכחה - היית חסרה לי) למעני ולמען עוד הרבה כמוני.
טליה

שבת עמוסה כל טוב חכתה לנו, והיה ברור לי שאגיע. לא שלא היו לי חששות בכלל. עם מי להיות בחדר, ועם מי לנסוע, ואיך ומתי ואפילו מה ללבוש. בעיקר ניסיתי להתרגל לרעיון של כל כך הרבה נשים יחד, ולשכנע את עצמי שבקלות אמצא את מקומי. וכך היה. עם שותפה מקסימה לחדר, עם טרמפיסטיות משובחות והמון קולבים ובגדים יצאתי לדרך בשמחה. כשהגעתי, כבר ראיתי ילדים מתרוצצים על הדשא, נשים בבגדי השבת והרבה חיוכים. ידעתי שזאת תהיה שבת מהנה.
בערב, כשנשים החלו להתאסף לקבלת שבת, המעגל התחיל קטן ושקט. אבל ככל שהתקדמנו בתפילה הגיעו עוד נשים לחדר, המעגל הלך והתרחב והשירה הלכה והתגברה. בסיום התפילה התפנינו לסבב שמות ראשון. רבות מהנשים עוד לא הכרתי בשלב הזה, אבל עד סוף השבת כבר זכרתי את השמות של כולן.
מהתפילה המשכנו לחדר האוכל. כמות הנשים והילדים שהתיישבו לשולחנות המשיכה להמם אותי. האווירה הנעימה המשיכה להיבנות - הקידוש (בדואט מקסים), הארוחה, זמירות השבת ודבר התורה המרגש של עדן. בהתחשב בזה שהגעתי בערך חמש דקות לפני כניסת השבת, ובמהלך התפילה השתדלתי להתנהג יפה ולשמור על השקט, זאת היתה גם ההזדמנות הראשונה עבורי לשוחח עם החברות משכבר ולהכיר חדשות. מדי פעם מנסה להקשיב לכמה שיחות בו זמנית.
אחרי התרעננות קצרצרה המשכנו ברצף הפעילויות. התחלקנו בחדר לפי מזלות רק כדי להתחלק שוב לקבוצות אקראיות ולהציג הצגות בנושא היציאה מהארון. בהנחייתה רבת החן של דברת הוצאנו מעצמנו את יכולות ההמחזה המופלאות שלנו. אני מודה שנהניתי הרבה יותר ממה שציפיתי (ותודה לבמאית האישית של קבוצה מספר 1 ולתפקיד מלא ההוד שבו זכיתי :-)).
מאז ועד אחרי הצהריים שלמחרת ביליתי בשיחות (עם הפסקה קצרה לשינה, ולשיעור של זיוה בשעות הצהריים). פעם בחוץ, ופעם בחדר, במעגל גדול, במעגל קטן, ובכל הרכב כמעט שאפשר לחשוב עליו.
השיחות והבילוי על שפת הים היו החלק הטוב ביותר של השבת עבורי. רוח אמנם לא היתה הפעם והעפיפונים לא ממש התרוממו גבוה, אבל חיק הטבע לא הכזיב - הצדפים, הסרטנים, הים המנצנץ ומזג האויר המושלם עשו לי את היום, ובעיקר החברה המצוינת. בסעודה השלישית מצאתי את עצמי די מרחפת, מעבדת את מה שסיפרו לי, מתחילה לסכם לעצמי את החוויות שעדיין מתרחשות.

הפרידה מכולן ארכה לפחות שעה, חיבוק ועוד חיבוק, ועוד אחד לדרך. זאת השבת השלישית שלי במקום הזה, והיפה מכולן. תודה למארגנות, ותודה לנשים שעשו עבורי את השבת כל כך מוצלחת כפי שהיתה. אני מרגישה שנחתי והתמלאתי באנרגיות חיוביות מהשבת הזו (אפילו שלא היו לי יותר מדי שעות שינה), ויודעת שזכיתי בכמה חברות חדשות ומחכה כבר לפעם הבאה שניפגש.
א"מ