המאמר פורסם לראשונה באתר "און לייף", לקראת השתתפותה של הללי בכנס "הייד פארק נשים" שיתקיים ב 27 למרץ בירושלים, בשיתוף אתר "און לייף" ועיריית ירושלים.

הללי_הייד פארק

הייתי בת ישראל למופת המשפחה החב"דניקית כששמעתי לראשונה על קיומה של תופעת הלסביות הדתיות. נראה לי הגיוני שישנן לסביות, הרי גם אני כזאת, בסתר. אבל איזו מין דתיה אפשר להיות כלסבית? בטח רפורמית, או בכלל בודהיסטית. בטח לא כמוני, עטויה בחצאית ארוכה עד הקרסול, חולצת שלושת רבעי עד המרפק – חלילה לא מעליו – עצמות בריח שנעולות במחשוף מהודק וקוקו ארוך-ארוך אסוף בגומייה שחורה.

המחשבות הלכו סחור סחור באותם ימים. איזה חיים יהיו לי? בטח אאלץ להתחתן עם גבר, נביא יחד ילדים בקהילה דתית באיזה יישוב נחמד. ההרהורים נדדו להשקעה בקריירה גדולה באדריכלות, או בצילום. וכך, בין המשפחה לעבודה, אחפש לי נשים כמוני, רחוקה מהבית אוכל לחיות את חיי האמתיים. לא האמנתי שאפשרי אחרת. ידעתי מה המחיר המבעית: יציאה מהארון משמעותה ניתוק אוטומטי מהמשפחה, מהקהילה ובעיקר – מאלוהים.

עולמן של הלסביות הדתיות נגלה אליי בערב שבת אחד מול עיתון סוף השבוע. שם, בין הכותרות הצהובות והטורים המרתקים, נתקלתי בכתבה על אביגיל שפרבר, ממקימות ארגון הלסביות הדתיות 'בת קול'. לא הרפיתי מהכתבה עד שסיימתי לקרוא את כולה. תוך כדי הקריאה הבנתי שיש הרבה חיבורים ביני לבין אביגיל: שתינו התחנכנו במסגרות דומות, גם אביה הוא דמות תורנית, ואנו בוגרות תנועת הנוער הדתית "עזרא".

התשלובת של לסביות עם חיי דת לא התקבלה על הדעת, אך זה לא מנע ממני לבצע מהלך גורלי וליצור קשר עם אביגיל. השיחה איתה היתה נעימה וסוף סוף נשמתי לרווחה כשהבנתי שיש המון נשים בדיוק כמוני, שהגיעו מהחברה הדתית-שמרנית, ובכל זאת הצליחו לבסס את עצמן ולבנות חיים מחוץ לארון יחד עם שמירה על הדת.

את ההוכחה לטענות של אביגיל קיבלתי באחד מהמפגשים האינטימיים של 'בת קול', שם הכרתי מגוון כמעט בלתי נתפס של נשים – חרדיות, דתיות לאומיות ודתיות לייט – שלא לקחו מהן את אלוהים ואת הזכות הבלעדית להחליט אם הן דתיות או לא, אפילו כשהקהילות שלהן כבר לא מוכנות לקבל אותן כמו שהן.

החלטתי שאני בוחרת כמו נשות 'בת קול' ולא מוותרת על הזהות שלי – לסבית דתיה. גם אני לא הסכמתי שיקחו ממני את האמונה, את המנהגים, את הללי שהייתי ועודני.

כשנתיים אחרי היציאה שלי מהארון, כשכבר ניהלתי זוגיות בת שנה, אבא שלי ואני התיישבנו לשיחה בבית קפה. את מה שאמר לי לא יכולתי לחזות. הוא פתח ואמר לי, "הללי, עכשיו כשיש לך בת זוג ואתן בקשר יציב ומתכננות להמשיך ולחיות יחד, את צריכה לשמור על העיניים שלך". המילים האלה ריגשו אותי מאוד. אבא שלי לקח את עולם המושגים הדתי שלו, של הגבר הנשוי לאישה וצריך להיות נאמן לה, לשמור על עיניו ולא להביט על אחרות – והנחיל אותו על הזוגיות הלסבית שלי.

הרגע המתוק הזה הגיע אחרי תקופה מרירה ביותר. כשהייתי בת 19 ביצעתי את הבחירה המשמעותית בחיי והודעתי להוריי שאני לסבית. המשבר ביחסינו לא איחר לבוא ונאלצתי לעזוב את הבית. הגעתי בודדה להוסטל נוער גאה בשם 'בית דרור'. אך הניתוק מהמשפחה לא נמשך לאורך זמן והצבתי אולטימטום להורים שלי – האפשרות היחידה להמשך הקשר בינינו תהיה באמצעות שיחות גישור. וההורים שלי לא ויתרו עליי. במשך שמונה חודשים נפגשנו אחת לשבוע ב'בית דרור' והתמודדנו עם המשבר בעקבות היציאה מהארון.

לא הייתי מוכנה לוותר על הבחירה שלי לחיות כלסבית דתיה אחרי שכבר ביצעתי אותה. הייתי מוכנה לקיים דו שיח על המהלך הזה, שבא להורים שלי בפתאומיות, והבנתי גם שהדרך להמשיך הלאה ולצמוח מזה תתאפשר בצורה של הידברות. היו לנו רגעים מיליטנטיים, אבל גם עם דרך מילוט אחת ויחידה – שנדבר על הדברים.

שנה לאחר אותה שיחה עם אבי, כשאני ובת הזוג שלי תחזקנו זוגיות יציבה ומאושרת, התחלנו לרכוב יחד על אופניים לארוחות שישי בבית הוריה. זו היתה התגמשות דתית מבחינתי, לבוא לקראתה.

כשסיפרתי לאמא שלי על זה, היא חששה מאוד שאני עוזבת בהדרגה את הדת. היא לא שאלה אותי על זה באופן ישיר, אם אני דתיה או לא. אך בשיחת מוצ"ש אחת שקיימנו, נזכרתי פתאום ששכחתי לכבות את הפלטה. אמא שלי אמרה בשוק, "מה, יש לך עדיין פלטה?". השבתי לה שכן וביקשתי שתסביר לי מה עומד מאחורי השאלה שלה. זו היתה ההזדמנות שלה לשתף אותי בכך שהקומבינציה של היציאה מהארון, הכוללת זוגיות עם בת זוג חילונית ונסיעה באופניים בשישי בערב, לא יכולה להותיר אותי דתייה ושהמסקנה המתבקשת היתה שהללי שלה יצאה בשאלה. הבהרתי שזה לא המצב ושאם אי פעם אחליט לעזוב את הדת היא תדע על כך.

זה מראה את הקצוות המנוגדים בתפיסות של ההורים שלי. בזמן שלאבא שלי לא היה ספק באפשרות לקיים אורח חיים לסבי-דתי ולא יצא מנקודת הנחה שאלוהים הוא בחזקת הקהילה הדתית הסטרייטית, אמא שלי, לעומתו, הניחה שזו מציאות בלתי אפשרית. ואני מרוצה מההפתעה המנחמת שהיא קיבלה. בדיוק כמו שאני הופתעתי לטובה שנים אחדות לפני כן, כשקראתי על הסיפור המרגיע של אביגיל ובחרתי בחיים.