בערב חורפי וגשום התכנסנו יחד להדליק נרות חנוכה דיברנו, אכלנו, שרנו וצחקנו היה נפלא "עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה"

מאת: זיוה אופק "אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו" (חולין ז ע"א) חלק א': מבוא לפני כשלוש שנים סיפרה לי חברתי "אור" שכמנהלת http://www.agenda.co.il/266/forum פורום דתיות גאות היא מבקשת ליצור מאמר/ים שיתייחס/ו לקונפליקט של להיות לסבית ודתייה, ובכלל היא אוספת מאמרים בנושא. הבעתי את דעתי כי לא ייתכן שיהיה פורום של דתיות בנושא שלא תהיה בו התייחסות הלכתית והיא החזירה אלי את הכפפה. התחלתי ללמוד את הנושא. לא היו אז (ולמעשה עדיין אין) מאמרים ו/או תשובות הלכתיות מפורטים העוסקים בנו

מאת: עדן ארזי לפני זמן לא רב יצאה קריאה לבנות בת-קול להתנדב לקו תמיכה קהילתי. כותרת הקריאה הייתה "קו תמיכה ללסביות והומואים דתיים" כאשר המתנדבים הפוטנציאלים לפי המודעה הם/ן "הומואים ולסביות מהמגזר הדתי". ההודעה תוקנה מאוחר יותר כך שתכלול גם טרנסג'נדרימות וביסקסואלים/ות. ברי לי כי הדבר לא נעשה מתוך כוונה לפגוע, אך המקרה הזה, החובר לעוד עשרות (אם לא מאות) מקרים אחרים של אירועים/הודעות/וארגונים של הקהילה הלהט"בית שבהם מושמטות ה-"ט" ו ה-"ב", רק ממחיש עד כמה נמוכה המודעות לקיומם ש

מאת: ד"ר עירית קורן ד"ר עירית קורן היא מטפלת קלינית, שכתבה את הספר "ארון בתוך ארון: סיפוריהם של הומוסקסואלים ולסביות דתיים", והיא מתמחה, בין השאר, בטיפול בלהט"בים דתיים ובבני משפחותיהם. אתר בת קול גאה ושמח לארח אותה בטור אורח על חשיבות התמיכה והטיפול בחברות הקהילה. עירית היא בעלת קליניקה פרטית במודיעין. מטפלת בעברית ובאנגלית. למעוניינות, ניתן ליצור קשר ישיר עם עירית: korenirit@gmail.com ; 054-5665906 . בשנת 2003 למדתי חינוך יהודי באוניברסיטה העברית. במסגרת אחד הקורסים על מינ

בגיל 11 עליתי לארץ. הכל היה זר ומוזר, לא הבנתי את השפה, לא הבנתי את התרבות, הרגשתי אחרת ושונה בנוף המקומי. החוויה הזו נצרבה בי עמוק, והולידה צורך ורצון עז להשתייך, להיות חלק מ, גם כשההשתייכות באה על חשבון חלקים מהזהות שלי. אי שם בכיתה ח׳ באולפנת חורב, כשהתאהבתי במדריכה שלי בעזרא, הייתי צריכה למצוא הסבר לרגשות העזים, למחשבות שלא מרפות. קראתי לזה ״קשר לא בריא״, והמשכתי לקרוא לכל ההתאהבויות שלי ״קשר לא בריא״ עד גיל 22. שנאתי את עצמי על יצירת הקשרים האלה. מצד אחד קשרים עוצמתיים ו

במצעד הגאווה בירושלים בשנת 2022 צעדו איתי אשתי והבת המשותפת שלנו בת ה-5, וגם ילדיי הגדולים. הם צעדו איתנו או עם החברים שלהם ועשו את זה בשיא הטבעיות. ילדיי מנישואים ראשונים, כולם למדו או עדיין לומדים במוסדות החינוך הדתי בירושלים. כולם בקשר עם אביהם הדתי. לפני 9 שנים, ב- 2013, השתתפתי לראשונה במצעד הגאווה בירושלים. ניסיתי להימנע מלהיות במרכז העניינים ולהתרחק מהמצלמות. פחדתי נורא שיצלמו אותי ויראו אותי בטלוויזיה וזה יהיה נורא קשה בשביל הילדים. ולפני 10 שנים פחדתי לצאת מהארון בפנ

ארגון בת קול, בשיתוף קבוצות נשים מהקהילה הגאה, הובילו את כנס הנשים הגאות בסימן "הנשים הגאות לוקחות את המושכות" - כי אף אחד ואחת לא יקדם זכויות נשים גאות אם אנחנו לא ניקח את המושכות. ב- 7.4, בתרומתה הנדיבה של עיריית רמת גן, התאספו 160 נשים מכל המגזרים במטרה אחת: להוביל שינוי. יחד. דיברנו על אקטיביזם, פמיניזם וזכויות של נשים גאות. זו הייתה רק יריית הפתיחה, הצטרפי אלינו בפייסבוק ובמייל Info@bat-kol.org טעימות מהכנס: קול קולטון QUEERYOURSELF - אסטרטגיה, הפקה ותוכן צילום וודיאו

בתחילת הקשר שלנו כל הזמן הייתי אומרת לשילוני, "זה לא הסיפור שלי, אני לא מצליחה לספר לעצמי את הסיפור הזה, אנחנו נצטרך להיפרד". היא הייתה מתעלמת באלגנטיות מהחלק האחרון של המשפט, ובמקום זה עושה איתי סוג של דמיון מודרך – "תעצמי עיניים, הינה אנחנו בעוד עשור, בבית עם גינה (הא, בחלומות שלנו), יושבות עם שתי הילדות שלנו (מתישהו, מתישהו, לא, אין לנו משהו לספר), על ספת הנדנדה מעץ, מדברות על איך עבר היום, אולי חברות קופצות לקפה, או עדיף לבירה, ובעצם למה לבחור אם אפשר גם וגם, ואת כבר לא א

היא ישבה בפינה למעלה, בשמלה ארוכה ועם פאה. ניכר היה שקשה לה לשבת באולם הזה, שהיא נאבקת בעצמה להישאר בכיסא. לכיסויי ראש, כיפות וציציות אני כבר רגילה. כמעט בכל הקרנה יש להם ייצוג נכבד. אבל לבוש חרדי לא ראיתי עדיין באף אחת מ-52 ההקרנות של ארון הקודש עד כה. למרות הקושי, היא נותרה במקומה כל דברי הפתיחה שלי, לאורך כל ההקרנה ועד תום השיחה שאחרי. מאוחר יותר, אגלה מצד שלישי את הסיפור שלה. אחד מילדיה יצא/ה מהארון, והרב החרדי איתו התייעצה, אמר לה לשבת עליו/ה שבעה. בדרך לא דרך היא התגלג

אני הילה, בת 34 ובת הזוג של לירון מזה 6 וחצי שנים. דתיות וחיות באושר ובזוגיות מהממת. ניקח אתכן לסיבוב במנהרת הזמן. למדתי בתיכון חילוני "מקיף אריאל" וגדלתי בבית חילוני. בכתה י' התחלתי להבין שאני לא סתם מעריצה של רון פונטי המוסרת של נבחרת ישראל בכדורעף, אלא מפתחת רגשות. עיבדתי את הרגשות האלה בפעם הראשונה ויצאה ממני הומופוביה מופנמת גדולה כל כך. חשבתי דברים רעים על עצמי, כמה זה נורא וכמה שאני הופכת את החיים קשים למשפחה שלי. לא רציתי קשר לקהילה הגאה בכלל ונמנעתי מיצירת קשרים רומנ