בגיל 11 עליתי לארץ. הכל היה זר ומוזר, לא הבנתי את השפה, לא הבנתי את התרבות, הרגשתי אחרת ושונה בנוף המקומי. החוויה הזו נצרבה בי עמוק, והולידה צורך ורצון עז להשתייך, להיות חלק מ, גם כשההשתייכות באה על חשבון חלקים מהזהות שלי.
אי שם בכיתה ח׳ באולפנת חורב, כשהתאהבתי במדריכה שלי בעזרא, הייתי צריכה למצוא הסבר לרגשות העזים, למחשבות שלא מרפות. קראתי לזה ״קשר לא בריא״, והמשכתי לקרוא לכל ההתאהבויות שלי ״קשר לא בריא״ עד גיל 22. שנאתי את עצמי על יצירת הקשרים האלה. מצד אחד קשרים עוצמתיים ומרגשים, ומצד שני תמיד לא ממומשים, חד צדדיים, מקורות לתסכול ובושה. ניסיתי לא להרגיש (בהצלחה עם זה!), ניסיתי להדחיק, לחנוק ולהכחיש. ניסיונות שלא באמת היה להם סיכוי להצליח.
נתליתי בהשתייכות, השתייכות למגזר הדתי לאומי, ובעיקר לתנועת הנוער. הייתי מדריכה בעזרא, עשיתי שירות לאומי בעזרא ואחר כך התחלתי לעבוד בהנהלה הארצית. נהייתי דוסית-על, התחלתי להקפיד על הכל, להקדיש זמן כל יום ללימוד. יצאתי עם מגוון בחורים דוסים למהדרין, כולל את עמישב, רועה צאן מדרום הר חברון. את דניאל, בחור חמוד ועדין, אפילו הורים שלי פגשו. אבל תמיד היה מגיע שלב מוכר שבו מועקה גדולה היתה יושבת עלי עד שהייתי אוזרת אומץ ומסיימת את הקשר.
בחוץ, הכל היה נראה טוב, ובפנים, סערה גדולה, נעולה היטב, שהצליחה מדי פעם להתפרץ החוצה.
רק בגיל 22, במהלך טיפול פסיכולוגי, התעמתתי לראשונה עם האמת.
אני דיברתי על ה״קשרים הלא בריאים״ והרצון להפסיק ליצור קשרים כאלה, והפסיכולוגית אמרה: ״חשבת פעם שיש בקשרים האלה עניין של אהבה?״
השאלה הזאת שיתקה אותי. ישבתי בשקט, מפוחדת ומבועתת עד סוף הפגישה והלכתי הביתה.
למה השאלה הזו (שאפשר היה לפרש אותה בכל מיני דרכים) העלתה בי רגשות כל-כך עוצמתיים?
פשוט כי ידעתי שזה נכון. ידעתי שאני לסבית. כבר שנים שידעתי את זה, רק שהייתי עסוקה בהדחקה, בהכחשה ובבושה. כל השנים האלה פחדתי פחד מוות מהמחיר שאני אצטרך לשלם כדי להיות מי שאני. דמיינתי את הנתק מהחברות שלי, המשפחה שלי, תנועת הנוער, המגזר הדתי בכלל. דמיינתי את עצמי שוב לא שייכת, שוב זרה ואחרת.
באותה תקופה עזבתי את תנועת הנוער, התחלתי ללמוד באוניברסיטה, הצטרפתי לבת קול, יצאתי בשאלה. מצאתי חברות חדשות ומקום חדש להשתייך אליו. גיליתי שלהתאהב זה דווקא דבר מדהים ומה שהיה מקור לבושה והכחשה גדולה, הפך להיות מקור לשמחה ואהבה.
סיפרתי לחברות הקרובות, רובן קיבלו, חלק לא, ונאמרו דברים קשים שאני עדיין סוחבת איתי. סיפרתי לאחים שלי, שקיבלו וחיבקו מהרגע הראשון. סיפרתי להורים שלי - ללא ספק היציאה הקשה ביותר עבורי. הם קיבלו אותי באהבה, למרות הקושי הגדול שלהם.
בגיל 25 פגשתי את דנה במסיבת חנוכה של נשות בת קול. התחלנו לצאת כמה חודשים אחר כך ו-12 שנה אחרי אנחנו עדיין ביחד. הספקנו להתחתן בארה״ב, לטייל ולהנות, להתפתח מקצועית. יש לנו משפחה מדהימה: שתי אמהות, יותם ונגה המתוקים, וכמובן: שתי חתולות חמודות.
אפילו סבתא שלי (החרדית), קיבלה אותי ואת משפחתי. ביקרתי אותה יחד עם דנה בדירה שלה בלונדון. היא נפטרה השנה, אבל אני לא אשכח את הרגע שהיא אמרה לי בשיחת טלפון שדנה היא כמו נכדה בשבילה. ועדיין, לצד כל הטוב, יש קשיים. חוויתי לא מעט מקרים של הומופוביה גלויה לאורך השנים בירושלים. לא פעם אני מרגישה שמסתכלים עלי ורואים אותי כ״אחרת״ ו״שונה״. אני צריכה לחיות עם זה ולהיות חזקה מול זה, דבר שמאתגר אותי וגם חשוב לי מאד.
כשאני חושבת על האפשרות שלא הייתי יוצאת מהארון, אני חושבת שהייתי נחנקת שם, יחד עם כל הבושה, הפחדים וכל מה שהדחקתי.
שמחה, מעריכה ומודה על כל מה שיש לי, שאני כאן היום ולא בתוך הארון.
תאריך: 22.4.2021