גדלתי בבית דתי בקריה דתית, איפה שכולם יודעים הכל על כולם ועם העזרה ההדדית באה גם חטטנות ורכילות. ילדה, נערה ובחורה טובה. מרצה את כולם ומוותרת הרבה על עצמה כדי להיות הילדה הטובה.
לא ידעתי מה זה לסבית, בכלל לא הכרתי את המילה הזו. כשהלכנו כל הבנות לסרט וכולן התלהבו מברוס וויליס ואני ממישל פייפר, ידעתי שזה רק כי היא אישה חזקה ולא משהו מעבר. כנ״ל גם כשהיו לי פרפרים בבטן משחקנית כדורסל ששיחקה איתי בנבחרת האוניברסיטה.
שיחקתי כדורסל מגיל 16. בגיל 23, שנה אחרי שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה ולשחק בנבחרת, הגעתי לשחק בנשר. בנבחרת הכרתי את הלסבית הראשונה בחיי (בדיעבד מסתבר שהיו עוד כמה אבל אפילו לא ידעתי לחשוד). כשנסענו לטורניר מהאוניברסיטה חקרתי את אותה שחקנית לסבית על חייה וזה ריתק אותי. בדיעבד חברה טובה טובה שלי שנסעה איתנו אמרה לי שישר ב"חקירה" הזו הבינה את מה שאני לא חשבתי עליו בכלל ושיש מצב שאני לסבית. עברו 3 שנים, סיימתי את האוניברסיטה, המשכתי בנשר ואותה לסבית ששיחקה שם יצאה בפניי מהארון באופן רשמי והכירה לי את בת זוגה. על אף שידעתי כבר "לחשוד" בה זה היה שוק. באותו הזמן שודרה הסדרה "The L Word" והבנתי שאני נמשכת בטירוף לעולם הזה ובא לי לחיות ככה ולהכיר מלאאאא לסביות אבל אני לא לסבית בכלל. החלפתי את הצלצול בטלפון לשיר הפתיחה של הסדרה כי זה עשה לי טוב אבל היה לי חבר. כשחשדתי שאולי משהו לא תקין אצלי - החלטתי שאני רוצה להתחתן איתו כי אחרי החתונה בטוח כל הקולות המוזרים האלה ישתתקו ואני אהיה נורמלית. לשמחתי הוא לא רצה להתחתן עדיין ואני החלטתי להיפרד ממנו (מאז חזרנו ונפרדנו עוד פעמיים). בפעם האחרונה שנפרדנו הגעתי לבכות אצל ה"לסבית" מהקבוצה כי היינו חברות ממש טובות והחלטנו לנסוע לחו"ל יחד. איכשהו תכננו נסיעה היא, אני והאקסית שלה (הן כבר היו אקסיות). מפה לשם האקסית הבריזה ואנחנו נסענו יחד כשהמטרה שלנו היא לבלות בכיף. היינו במסיבה, בראש טוב והיא נישקה אותי. הרגשתי מדהים. אני זוכרת שדמיינתי משחק טטריס שכל האבנים נופלות למקום הנכון. הרגשתי רע כי אני בוגדת במה שאני, במשפחה שלי. לא הבנתי איך דבר כל כך טוב יכול להיות כל כך רע.
היינו ביחד 3 חודשים. סיפרתי לאמא שלי והיא אמרה שזה סוף העולם, שהיא מעדיפה להתאבד. האחים שלי אמרו, כל אחד במילותיו, שהם לא יקבלו לעולם אותי ואת המשפחה שאקים. חוץ מאח אחד שאמר שהוא תמיד תמיד יקבל אותי, כולם דחו אותי. אחרי 3 חודשים נפרדתי ממנה כי לא יכולתי לשאת את זה יותר. הלכתי לטיפול, אמרו לי להרגיע את ההורים שלי כי אין דבר כזה לסבית. הלכתי לעוד טיפול, אמרו לי שאני לא לסבית ויהיה בסדר. הלכתי לישון כל לילה בבכי ובתפילה שלא אקום בבוקר. למה זה טוב? אני מאמללת את כולם ואת עצמי ושום החלטה שלי לא תעשה טוב.
אחרי 7 חודשים שתינו לא יכולנו יותר והחלטנו לחזור ולראות מה יהיה כי בנפרד אי אפשר יותר. מפה לשם שרדנו, איבדתי בדרך אבל הרווחתי הרבה יותר. הצעתי נישואין ללילך האחת והיחידה שלי, בלי תכניות לחתונה קרובה. 10 חודשים אחרי ביומולדת 30 שלי, בגמר ליגת האלופות ברצלונה נגד מנצסטר, היא שלפה טבעת בוומבלי. שנה אחרי, במאי 2012, התחתנו בחתונה מדהימה, שהרבה מחברות בת קול היו בה ואפילו ההורים שלי. התחתנו רשמית גם בניו יורק ויש לנו 4 ילדים מהממים (חמסהה) וקנינו לאחרונה בית עם גינה.
היא חילונית, אני דתית ואנחנו בונות משפחה דתילונית לתפארת בה הילדים חשופים ל-2 הדרכים ומבינים שהכל זה בסדר כל עוד יהיו אנשים טובים. ההורים שלי קיבלו אותנו ונהיה קשר מעולה. אחי הקטן שלא הסכים לדבר איתי הוא אחד החברים הכי הכי טובים שלי (יחד עם האחר שכן קיבל אותי והנשים שלהם). אחי הבכור עבר שינוי, מאי קבלה מוחלטת של אפשרות למשפחה חד מינית, להזמנה שלי אחרי הבחירות לראות איך ניתן ליצור גשר בין המפלגה שלו (הוא מספר 6 בימינה) לבין הקהילה הדתית הגאה.
חשוב לי לספר את הסיפור כדי להעביר 2 מסרים:
1.לא לאבד תקווה מבחינת המשפחה וגם אם המשפחה לא תקבל- תבחרו בעצמכן כי מגיע לכן!
2. אפשר להתחתן ולהיות מאושרות עם בת הזוג הראשונה. לא חייבים לנסות כמה כדי להצליח
תאריך: 17.3.2021