בבת אחת - ספר

בתחילת הקשר שלנו כל הזמן הייתי אומרת לשילוני, "זה לא הסיפור שלי, אני לא מצליחה לספר לעצמי את הסיפור הזה, אנחנו נצטרך להיפרד". היא הייתה מתעלמת באלגנטיות מהחלק האחרון של המשפט, ובמקום זה עושה איתי סוג של דמיון מודרך – "תעצמי עיניים, הינה אנחנו בעוד עשור, בבית עם גינה (הא, בחלומות שלנו), יושבות עם שתי הילדות שלנו (מתישהו, מתישהו, לא, אין לנו משהו לספר), על ספת הנדנדה מעץ, מדברות על איך עבר היום, אולי חברות קופצות לקפה, או עדיף לבירה, ובעצם למה לבחור אם אפשר גם וגם, ואת כבר לא אוכלת לעצמך ולי את הראש" (הא, בחלומות שלה). ובסוף כל דמיוּן שכזה שדמיינה איתי היא הייתה שואלת, "זה עוזר?", והייתי עונה, "כן". לעשר דקות לפחות הייתי בתוך סיפור שיכולתי לחיות איתו בשלום.

לפני איזה עשור חברה שלי סיפרה לי שהסתבכו לה החיים. התאהבות. גבר מפנק ומקסים שיש לה איתו דיבור ומגע וצחוק שלא היו לה אף פעם. סקס מדהים. נשמע מעולה, לא? רק היה העניין הקטן הזה שהיא הייתה נשואה. ולא אליו. הרגשתי שאני לא יכולה להסתכל עליה. מה גם שהכרתי אותו, את בן הזוג המתוק שלה. וחשבתי שהיא עושה לו עוול נוראי, ושזה בסדר להתאהב מחדש אבל לא ככה, לא בשקרים, לא כשאני לפעמים סיפור הכיסוי. והרגשתי גם שמרוב שאני כועסת עליה, שופטת אותה, החברות שלנו תרד לטמיון. והיא הייתה חשובה לי מדיי מכדי לתת לזה לקרות. הבנתי שהדרך היחידה שלי להמשיך לאהוב אותה, היא להבין באמת, לעומק, או במילים אחרות - להיות כאילו היא. אז התיישבתי לכתוב, אותה, את הקול שלה, להיכנס לה לתוך הראש והלב והגוף ולנסות להרגיש איך זה נראה משם. 7,852 טיוטות אחר כך זה נגמר ברומן שקראו לו "את יודעת שהגענו", שאשכול נבו ואורית גידלי קראו ואמרו לכל משתתפי הסדנה "על טקסט כזה אנחנו מדליקים זיקוק", ואז בסוף אחר כך הוא נגנז. אבל זה בכלל לא משנה. הסיפור המדומיין החזיר לי את החברה שלי. לטוב ולמוטב, בסוף הכתיבה הבנתי אותה. סלחתי לה. חזרתי לאהוב אותה בלב שלם. אני ערה לכל הפרובלמטיות של זה. אבל מבחינתי, הרווחתי חברה בחזרה. יש יותר מזה?

***

אז כשהלכתי והסתבכתי לי עם שילוני, בסוף הבנתי שעם כל הכבוד לפסיכולוגית - ויש כבוד!!! מספר בפרטי כי היא אלופת על חלל - הדרך שלי לפתור לעצמי את זה היא עט ומחברת, בגרסה הרומנטית, או כאבי גב מול המקלדת, בגרסה הממשית.

***

וככה לפני חמש שנים התיישבתי לנסות להסביר לעצמי למה ואיך שילוני קרתה לי. התשובה היא כי אני בת המזל הכי מזליסטית בתבל אבל אז לא ידעתי להגיד את זה, לפחות לא ככה. כבר ידעתי שהדרך לפענח את זה עבורי היא בסיפור. אז כתבתי וכתבתי וכתבתי שטף של מחשבות מתלפפות בתוך עצמן שהתחזו להיות סיפור. אבל זה לא היה סיפור. זה היה לאכול לעצמי את הראש רק דרך הנייר. בהתאם, זה גם לא הרגיע אותי. כי זה לא הצליח לצקת היגיון במה שאז חוויתי כשיגעון. אז כתבתי מחדש. משהו עם יותר התחלה-אמצע-סוף וקצת פחות "אבל מה אני אעשה אבל מה אני אעשה אבל מה אני אעשה" באמצע. ועדיין, כמו שכתבה לי אחת העורכות שראתה גרסה קצת יותר אפויה - "אני לא מכירה את משפחתך ולא את סיפור חייך, אבל נוטה להאמין שלא הרחקת עדותך באופן דרמטי... אני מפצירה בך לשחרר ולהיות נאמנה לטקסט ולא לחיים. בסופו של דבר, אנחנו קוראים כאן סיפור, לא אדם".

הקשבתי לה. וככה מגרסה לגרסה לגרסה לגרסה, ובלי עין הרע היו טריליון, הלכתי והתרחקתי ממני ומשילוני כדי להגיע אל נעמי וסלע ואל הסיפור שלהן. סיפור המסגרת נשאר דומה – אחת שחושבת יותר מדיי פוגשת צלמת מתולתלת מהממת שפותחת לה את הלב וממוטטת לה את הזהות – אבל רוב הפרטים הפכו לבדיון, והבדיון איפשר את המרחק, והמרחק איפשר לי לפתע להסתכל על מה שלפני כן היה מאחורי מסך כי כשזה היה קרוב זה היה צורב מדיי.

***

וככה מצאתי סופסוף מילים להרבה כאב של רווקוּת, שלפני כן לא העזתי להכיר בו בכלל, כנראה כדי לשרוד. והרבה צער על הגוף המתבלה בלי להיות נאהב, שידעתי אותו גם תוך כדי כל השנים ובחרתי להתעלם. והרבה יחסי משפחה, קרובים ואוהבים וכואבים, כמו שזה תמיד שלוב זה בזה. והרבה חברוּת, שהיא מה שמחזיק אותנו שפויות לפעמים, זו דעתי לפחות, והרבה הומור עצמי והומור בכלל, שהוא המפתח לכל דבר טוב בחיים האלה, והרבה הרבה הרבה חיפוש אחרי אהבה, מכל הסוגים, שזה בעצם מה שכולנו עושות כאן כל הזמן, כי אחרת בשביל מה בכלל.

***

וככה לאט-לאט (ל א ט) נהיה סיפור שהסביר לי הרבה יותר מאת שילוני ואותי. הפילוסוף הצרפתי ז'אן פרנסואה ליוטאר אומר שתפקידה של הספרות הוא להשמיע את קולם של הבלתי מושמעים – "תפקיד הפילוסוף, ההיסטוריון והאומן הוא להיות עד לדיפרנד, כלומר לסבל או לאובדן שאין להם ביטוי במסגרת כללי השיח הרווח". יש מיליון ספרים על חיפוש אהבה, אני יודעת, אבל לא היה שום ספר פרוזה, לפחות לא כזה שאני נתקלתי בו, שהשמיע את הלבדיות של הלבד (כן זה בכוונה כתוב ככה) של רווקה דתייה בת למעלה משלושים, את קשר השתיקה סביב הצורך במגע, את חיפוש המקום השבועי לארוחה בערב שבת ואת השיחות על שלום הילדים שאין לך מה לתרום להן, את הזהות המינית שלחלקנו היא נזילה יותר, את הדימוי העצמי הנובל של נשים בכל גיל ומצב, את שמחת המציאה המהולה גם בבהלת המציאה, ואת ההומור העצמי והעין הטובה, שרק שמירה עליהם הופכת את כל זה לאפשרי. ולא היה גם שום ספר פרוזה שהשמיע את קולה של ליגה א נשים דרום - כלומר סבל שאין לו ביטוי במסגרת כללי השיח הרווח, כדברי ליוטר.

***

הלוואי שתמצאו בתוך הספר קצת גם מקול שלכן שטרם נשמע. ואם לא מקולכם שלכם, אז שפתאום תבינו מישהי או מישהו שנמצאים ממש לידכם, כאן, קרוב, וכואבים גם כשהם מסתירים את זה טוב טוב. ושתמצאו בו אחרי הכאב ואחרי הצער, ובתוכם ואיתם, גם אהבה ונחמה וצחוק. כי ככה זה, הכל מעורבב בחיים האלה. ולפעמים הכל הוא גם בבת אחת.

***

רבקי רוזנר, מחברת הספר ״בבת אחת״, ד"ר לספרות עברית, מרצה באוניברסיטת בר אילן ובהיברו יוניון קולג' וחוקרת במכון הרטמן. אמא לרות ולהלל.

3.5.2021