מאת: זיוה אופק

"אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו" (חולין ז ע"א)

חלק א': מבוא
חלק ב': ההתייחסות בהלכה ללסביות
חלק ג': אנוס
חלק ד': שיקולים ערכיים בהקמת משפחה לסבית
חלק ה': בשל כל האמור לעיל

חלק א': מבוא

לפני כשלוש שנים סיפרה לי חברתי "אור" שכמנהלת http://www.agenda.co.il/266/forum פורום דתיות גאות היא מבקשת ליצור מאמר/ים שיתייחס/ו לקונפליקט של להיות לסבית ודתייה, ובכלל היא אוספת מאמרים בנושא. הבעתי את דעתי כי לא ייתכן שיהיה פורום של דתיות בנושא שלא תהיה בו התייחסות הלכתית והיא החזירה אלי את הכפפה.

התחלתי ללמוד את הנושא. לא היו אז (ולמעשה עדיין אין) מאמרים ו/או תשובות הלכתיות מפורטים העוסקים בנושא ברצינות. חשתי שלמרות קוצר דעתי וצרות ידיעותיי בתורה אני עוסקת בתחום חלוצי כמעט בלימוד ההלכה ובעולם בית המדרש.

בשנים שחלפו מאז העמיק הלימוד תוך ויכוחים, מחלוקות והתנצחויות בפורומים שונים. נחשפתי למקורות רבים ונוספים. גיליתי כי מה שכתבתי אז לעתים הובן לא נכון, לפעמים במזיד, ולפעמים משום שלא הסברתי כראוי. בשנים שחלפו מאז הפכו גם עמדותיי לרדיקליות יותר. שוב איני מסתפקת בחיפוש מקורות להיתר הלכתי לאורח חיי על מנת שלא אנודה מעולם התורה שבו גדלתי ושאותו אני מבקשת לחיות. כיום אני מבקשת למצוא גם משמעות וערך לחיי שלי וחיי משפחתי בתוך עולם התורה.

ועם זאת, כאז כן עתה, לא באתי חלילה ללמד ו/או להורות ו/או לפסוק הלכה בישראל ו/או לעקור הלכה מישראל. כל שבאתי הוא להציע אוסף מקורות הלכתיים ואפשרויות קריאה, שאם בעזרת ה' יתקבלו בצורה זו או אחרת בידי גדולי ישראל ושומרי אמוני ישראל, יוכלו להוות פתח ולסלול נתיב למציאת מקומי בתוך קהילת עם ישראל, ואף למציאת משמעות יהודית לחיי ולמשפחה שהקמתי.

בהזדמנות זו אני מבקשת להודות ליעל אוריין על יוזמותיה והערותיה גם לגבי הגרסה הראשונה של מאמר זה וגם על גרסתו הנוכחית, שעדיין היא גרסה ראשונית וטיוטה לתלמידי ותלמידות חכמים גדולים ממני שיבואו ויעסקו בנושא. עוד אני מבקשת להודות לע"ב על הגהותיה, עריכתה, הערותיה, המקורות שהפנתה אותי אליהם, וויכוחיה הרבים שתרמו רבות להבהרת רעיונותיי, להצגתם ביושר, וגם לשינויים. מי ייתן ובעתיד תבואנה על הברכה כולן, בשמן המלא ובגאווה על היותן עוסקות בלימוד תורה לשם שמיים.

חלק ב': ההתייחסות בהלכה ללסביות

על לסביות בתלמוד או למה מותר להיות לסבית
כידוע אין בתורה שבכתב כל איסור על לסביות. ניתוח של פרשות הקדושה בספר ויקרא מלמד שחוסר האיסור אינו מקרי (ראי למשל המקור בסוטה כו ע"ב המוזכר להלן בסעיף על "פריצותא בעלמא" לגבי התפיסה מהם "יחסי מין" מבחינה הלכתית. תפיסה מסוג זה מיסודה לא רלוונטית למעשים מיניים בין נשים. כמו כן ניתן לראות בנוסח הכתובים שאשה אינה נתפסת כאחראית ליחסי המין האסורים, דהיינו כנשוא אליו מכוונן הציווי ההלכתי, גם אם היא נענשת בגינם למעט לגבי האיסור של "משכב בהמה" ואכמ"ל). אולם איננו קראים ולא לפשט המקרא באנו, ולפיכך אעבור ישר לתלמוד.

יודגש כי גם הגמרא אינה אוסרת פעילות לסבית, וכך קובעת הגמרא במסכת יבמות עו ע"א (קיימת מקבילה לסוגיה במסכת שבת סה ע"א):
אמר רבא: לית הלכתא לא כברא ולא כאבא [ההלכה אינה לא כבן ולא כאב]. ברא, הא דאמרן [הבן, כפי שאמרנו, קודם (לפני כן הובאה הלכה בנושא אחר משמו של בנו של ר' הונא).]. אבא, דאמר ר' הונא: נשים המסוללות זו בזו – פסולות לכהונה; ואפילו לרבי אלעזר, דאמר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה, הני מילי [דברים אלה] איש, אבל אשה – פריצותא בעלמא.
במילים אחרות: לשיטת רב הונא נשים מסוללות (הכינוי התלמודי למעשה מיני לסבי) פסולות מלהינשא לכהן (המפרשים חלוקים האם לכל כהן או רק לכהן גדול). בכך אין כדי לקבוע איסור על המעשה – זה המקום להזכיר כי גם גרושה ואלמנה פסולות לכהונה. אולם גם עמדה זו נדחית להלכה מפני עמדתו של רבא שקובע שנשים מסוללות אינן פסולות לכהונה שכן אין בכך איסור אלא "פריצותא בעלמא".

במקבילה במסכת שבת (סה ע"א) מוזכרת אימרתו של ר' הונא בהקשר להנהגה של ר' שמואל שלא התיר לבנותיו לישון יחד. אלא שהגמרא במקום דוחה את הסברה שהטעם לאיסור הוא החשש למיניות לסבית בין האחיות.

ואכן על פי פשט הגמרא פסק הרי"ף (יבמות כד ע"ב):
דאמר רב הונא נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה ולא היא. אפילו לר' אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה הני מילי איש אבל אשה פריצותא בעלמא היא, וכל שכן שאין הלכה כרבי אלעזר.
נראה שזו גם עמדתו של הרא"ש (יבמות ח' ע"ב) המצטט את הגמרא כלשונה. בשו"ת אבני נזר (חלק אה"ע סימן קלט ד"ה ז) נקבע במפורש שאין איסור: הא לא שייך בנשים להדדי איסור משכב כלל ונשים המסוללות זו בזו פריצותא בעלמא.

פריצותא בעלמא
גם אם הגמרא אינה אוסרת מיניות לסבית, היא מכתירה אותה בכינוי הלא מחמיא – פריצות בעלמא, סתם. מההקשר נראה שפריצותא בעלמא, הינו מעשה שאינו אסור ע"פ דין ובכל זאת הוא מבטא פריצות, כביטוי הופכי לביטוי 'צניעות' ובד"כ, כמו בענייננו, הקשרו מיני במובהק אולם לא תמיד (ממש כתמונת ראי למושג צניעות). נושא זה הוא סבוך ומורכב וראוי לדיון נפרד, הוא מעלה שאלות הלכתיות ומטא הלכתיות משמעותיות.

לא נדון במלוא מובנו של המושג. אולם, כיוון שעינינו הרואות כי לפי שיטת הגמרא זו הקטגוריה הרלוונטית ללסביות (ושוב יודגש, ללסביות ככינוי לפעילות מינית ולא ללסביות כתיאור זהות אישית או קבוצתית),
הרי כדאי להביא את מקבילותיו של המושג בתלמוד כדי שנוכל לגזור לפחות כיוונים ראשוניים להתייחסות ערכית ומעשית למושג זה.

בשתי סוגיות מתייחסת הגמרא לנושא של "פריצותא בעלמא":
בתלמוד הבבלי מסכת סוטה כו ע"ב:
אמר רב ששת: פרט לשקינא לה שלא כדרכה.
אמר ליה רבא: שלא כדרכה? "משכבי אשה" (ויקרא יח) כתיב.
אלא אמר רבא: פרט לשקינא לה דרך אברים.
אמר לו אביי: פריצותא בעלמא היא. ופריצותא מי [=האם] אסר רחמנא???
אלא אמר אביי: פרט לשקינא לה, בנשיקה. הניחא למאן דאמר העראה זו הכנסת עטרה, אבל נשיקה ולא כלום היא.

בסוגיה זו הגמרא דנה בהלכות קינוי. והשאלה היא איזה מעשה ניאוף רלוונטי למצב של קינוי. בענייננו מבהירה הגמרא כי מעשה מיני, אף לדעת המחמירים ביותר, הוא לכל הפחות החדרת העטרה (ולא איבר המין עצמו כנדרש לפי שיטות אחרות) אולם לכל השיטות אם היה מגע של איברי המין ללא חדירה הרי זה "לא כלום" אלא "פריצותא בעלמא" והתורה לא אסרה על פריצות בעלמא.

יש לשים לב כי מדובר בהתנהגות שהיא מינית בבירור בכל זמן ובכל מקום. היא אינה אסורה לצורכי קינוי וסתירה אולם איננו יכולים להעלות על הדעת בהיסטוריה היהודית חברה יהודית ששיבחה התנהגות כזו של אשת איש עם גבר אחר או אפילו שהיתה יכולה להיות אדישה להתנהגות כזאת ללא גינוי, ואפילו גינוי אפקטיבי של ההתנהגות כדי לנסות למנוע אותה לאו דווקא בכלים הלכתיים (במובן דיני איסור והיתר) וכאמור על פי הגמרא שלא בשל ההלכה הלכות איסור והיתר.

דוגמה שניה לשימוש במונח פריצותא בעלמא מופיע במקור אחר במסכת גיטין פט ע"א:
"אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה מאי טעמא פריצותא בעלמא הוא דחזו לה כתנאי אכלה בשוק גירגרה בשוק הניקה בשוק בכולן רבי מאיר אומר תצא רבי עקיבא אומר משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה אמר לו רבי יוחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה."

הגמרא דנה בשאלה בשל אילו שמועות על אישה יש לנקוט כנגדה בצעדים מעשיים. לשיטת רבא גם אם יצאה שמועה שהיא מזנה אין חוששים לה (ולכן, למשל, אין צורך לאסור אותה על בעלה) כיוון שההנחה היא שלא באמת ראו אותה מזנה אלא עוסקת במשהו שהוא "פריצותא בעלמא". בעצם, מסבירה הגמרא, מתייחס רבא למחלוקת תנאים לגבי אשה שמסתובבות עליה שמועות שזנתה. האם יש לגרש אותה מבעלה או לא. ומה ראו אותה עושה? "אכלה בשוק, גירגרה בשוק, הניקה בשוק".

במילים אחרות, במחלוקת התנאים מדגימה לנו הגמרא מהי אותה פריצות בעלמא שיכולה להוות מקור לשמועות. כשיש הסוברים כי אשה שמתנהגת כך אכן זו סיבה מספקת לאוסרה על בעלה (ראויה לציון הנמקתו של רבי יוחנן בן נורי, החשש מאבדן מוחלט של נאמנות נשים לבעליהן והרס יסודי של חיי המשפחה. דהיינו הטעם אינו שמדובר באיסור הלכתי כשלעצמו אלא יסודו של הטעם במדיניות ציבורית וחברתית אקוטית), ואילו להלכה נפסק שאין זה כך. מכל מקום, לענייננו חשובה מאוד העובדה שהדוגמאות לפריצות בעלמא כלל אינן מיניות. מדובר על התנהגויות שהקשרן כפריצות הוא שאלה תלויית זמן ומקום. ז"א שברור שגם לשיטתו של רבי מאיר, כיום לא היינו פוסקים כי אשה שנהגה כך תאסר על בעלה וגם המדקדקים ביותר בהלכה לא היו מוכנים לגנות כיום אשה (גם שלא להלכה, אלא בהיבט המוסרי ו/או החברתי) כיוון שאכלה בשוק או במסעדה.

לאור האמור, לצורך השאלה אם בכלל יש לגנות פעילות לסבית בימינו צריך לבדוק האם פעילות לסבית מתאימה לדוגמה הראשונה או לדוגמה השניה. ברור שמבחינת האופי המיני הברור של הפעילות, הרי שלסביות מתאימה יותר לדוגמה הראשונה. אולם מבחינת העובדה שמדובר על פעילות שהלגיטימציה שלה בכל מהלך ההיסטוריה היא תלוית זמן ומקום, הרי שהדבר דומה יותר לדוגמה השניה. כמובן שאין בכך כדי לאסור או להתיר פעילות לסבית, כיוון שניתן להכריע כי משיקולים שונים נתפוס זאת גם היום כפריצות בעלמא ואז זו פעילות מגונה. אולם הדבר איננו במישור ההלכתי.

לסביות ונישואין
אלא שחלק מפוסקי ההלכה פסקו שלא על פי הגמרא בעקבות הספרא.
בספרא (תורת כהנים) לויקרא יח ג נאמר:
"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושאה אשה…"
מקור זה מצוטט רבות בהלכה, ומעמיד את האיסור על הנישואין.

מן הראוי להעיר כי http://he.wikipedia.org/wiki/ טקס הנישואין, בכל הדתות ובכל התרבויות, הינו טקס בעל משמעות חברתית פומבית (ולא רק התחייבות או מעשה בין בני הזוג לבין עצמם) המשנה את המעמד האישי של החוגגים אותו.

דיוק במקור זה, שלא נקט לשון קידושין אלא השתמש במושג "נישואין" ועוד מתייחס ל"כמעשה ארץ מצרים" דהיינו מדובר במעשה שאינו ייחודי לעם ישראל אלא משותף לכל האומות והתרבויות, מלמד שהאיסור הוא על הנישואין – המשקפים שינוי המעמד האישי במובן הנורמטיבי והמשפטי. נראה לענ"ד שזהו האיסור ולא המעשה או המעשים המיניים עצמם.

וכך כותב הרמב"ם (ספר קדושה הלכות איסורי ביאה כ"א ח'-ט'):
נשים המסוללות זו בזו–אסור, וממעשה מצריים הוא שהוזהרנו עליו: שנאמר "כמעשה ארץ מצריים…לא תעשו"; ואמרו חכמים, מה היו עושים–איש נושא איש, ואישה נושאה אישה, ואישה נישאת לשני אנשים.
אף על פי שמעשה זה אסור, אין מלקין עליו–שאין לו לאו מיוחד, והרי אין שם ביאה כלל; לפיכך אין נאסרות לכהונה משום זנות, ולא תיאסר אישה על בעלה בזה–שאין כאן זנות. וראוי להכותן מכת מרדות, הואיל ועשו איסור. ויש לאיש להקפיד על אשתו בדבר זה, ולמנוע הנשים הידועות בכך מלהיכנס לה ומלצאת היא אליהן.
אני מפנה את תשומת לבך לעובדה שהרמב"ם מניח שמדובר באשה הנשואה לבעל: "ויש לאיש להקפיד על אשתו".

בדומה לרמב"ם פסק גם השולחן ערוך (אבן העזר כ' י').
בעל שו"ת תורה תמימה מפרש את הרמב"ם בדומה להצעתנו שהאיסור הוא על נישואין, וכך הוא כותב בשו"ת תורה תמימה (תקד ד"ה "תשובת הרמב"ם"):
אבל אשה פריצותא בעלמא [= פריצות סתם ואין איסור מין הדין] עיין שם והרמב"ם ז"ל לא איירי [עסק] אלא בדין דנקט בתורת כהנים, שהם עושים כמעשה ארץ מצרים דהיינו שעושים כן בקביעות ותמידות דדמי (שדומה) למעשה מצרים ומשום חוקת ארץ מצרים הוא שאסור.
אמנם ה"תורה תמימה" לא דיבר על נישואין כתנאי לאיסור אלא על "קביעות ותמידות" אולם נראה לעניות דעתי כי מובן שכוונתו לנישואין מארבעה טעמים: האחד, שכך הוא מפרש את דברי הרמב"ם בצטטו את הספרא שנוקטת במפורש בלשון נישואין. השני, שאיש ואשה שנישאו, מן הסתם, אפילו בלילם הראשון נתפסים יחסיהם כיחסים שהם "בקביעות ותמידות" ואילו זוג שבחר לא להינשא הרי שיש מחלוקת פוסקים מהו בכלל מעמד יחסי האישות ביניהם גם לאורך זמן ולפיכך נראה לי שזהו פשט כוונתו של "התורה תמימה". השלישי, שאם נפרש את הספרא אחרת נצטרך לשאול ממתי היחסים נחשבים "בקביעות ותמידות" כעבור שבוע? חודש? שנה? עשור? נראה לי פשוט שלא לכך התכוון הספרא. והרביעי, הקשור בטעמו לקודם הינו, שלא עולה בדעתי כי הספרא התכוון לאסור יחסים שמתנהלים בקביעות ותמידות ולהתיר יחסים שאינם בקביעות ותמידות ("סטוצים") שכן זו ממש העדפת פריצות וניתוק יחסי המין מקשר ממשי ומחייב המנוגד לדרכה והגיונה של ההלכה.

בקיצור, ניתן לפרש שנישואין אסורים במובן הזכויות והחובות המשפטיות של הזוג כזוג (אלו הקשורות למעמד האישי) אולם אין איסור על המיניות עצמה.

עוד על לסביות בספרא או מה בעצם אסור בלהיות לסבית
אולם לא כך סברו כל פוסקי ההלכה. להלן נסקור עמדות שונות של איסור (כאמור בניגוד לעמדת הגמרא). ראוי לציין בהקשר זה כי הרמב"ם ו"השלחן ערוך" שהבאתי לעיל, מתפרשים בדרך כלל באופן מחמיר יותר מפרשנות ה"תורה תמימה" (וראי למשל "מגיד משנה", הלכות איסורי ביאה כא ח).

רש"י במסכת יבמות אגב פירושו לדבריו של ר' הונא קובע, ש"מסוללות" פירושו "דרך תשמיש זכר ונקבה משפשפות נקבתן זו לזו…", ובמסכת שבת קובע רש"י ש"דרך זנות חשיב [= נחשב] לה".

הטור (אבן העזר כ') מפרש מסוללות "מתחברות זו בזו דרך תשמיש – אסור וזה מעשה ארץ מצרים שאמרו חכמין מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושאת אשה". ניתן להבין שלפי הטור המעשה המיני עצמו הוא האיסור, או שדרושים תנאים מצטברים – גם המעשה המיני וגם "נישואין".

המאירי ביבמות קובע: "שבאין זו על זו… שאין עניינם אלא פריצות בעלמא. ולשון מסוללות כאדם שדורך במסילה ואינו בוקע בעפרה כלום". מכאן שאין איסור, אולם ייתכן שראוי לדייק מדברי המאירי שאין איסור כל עוד אין חדירה.

הריב"ן פירש מסוללות כעוסקות בשעשוע מיני זו עם זו באמצעות הטלת/פליטת זרע בעליהן. מכאן שאולי האיסור הוא אפילו על התנהגות מינית כלשהי. תשומת לבך מופנית לכך שגם במקור זה בולטת העובדה שמדובר בנשים נשואות. בכל מקרה פרשנותו של הריב"ן נדחתה בידי התוספות ואחרים כפרשנות בלתי סבירה.

סיכום ביניים

העיון במקורות ההלכתיים מוכיח שישנן כל מיני תשובות לגבי השאלה האם מותר לחיות כלסבית. ההלכה כוללת עמדות שונות בנושא, החל מעמדות הקובעות שאין איסור, ועד לעמדה שכל "שעשוע" מיני אסור, דרך עמדות ביניים המציבות תנאים שונים. כמובן שניתן להתייחס לתנאים השונים כתנאים חלופיים (כל אחד לשיטתו) או כתנאים מצטברים (לצאת ידי חובת כולם(.

גם אם לדעת פוסקי ההלכה לא ניתן, או לא רצוי, או לא רצוי בשלב זה, להתיר את המעשה, ההלכה מכירה מושג משפטי רחב היקף שלפיו המעשה נשאר אסור אולם העושה פטור מן הדין, ובמילים אחרות: ההלכה משיקולי מדיניות משפטית שונים לא מכפיפה את העושה לאיסור. המושג הוא "אנוס".

חלק ג': אנוס

מושג האנוס – כלי להתפתחות הלכתית
הרב פרופ' נורמן לאם והרב דוד בלייך כבר הציעו בעבר (דבריהם מופיעים במאמרו של הרב לוביץ בדעות 11 http://toravoda.org.il/files/deot_11.pdf) להכיר בהומוסקסואלים כ"אנוסים" מבחינת הדין לפחות, בתנאים מסויימים שברור בהם שלא ניתן לשנות את הנטיה המינית. שניהם הטעימו כי אין בפטור להתיר את המעשה אלא לפטור מעונש. שניהם התייחסו לגברים, אף שההלכה מתייחסת במפורש לאפשרות להכיר בפעילות מינית של גבר כ"אונס" ואכמ"ל. מכאן שאם ניתן להכיר בהומוסקסואליות כ"אונס" הרי קל וחומר שניתן יהיה להחיל זאת ביחס ללסביות ולמיניות נשית.

להלן אבחן דוגמאות לשימושים רחבי ההיקף שעושה ההלכה במושג "אנוס".

במסכת בבא בתרא (נז ע"ב) נאמר בשם רבי חייא בר אבא:
"ועוצם עיניו מראות ברע' זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה."
הגמרא קובעת שמדובר במצב שאין שם דרך אחרת אלא היכן שהנשים עומדות על הכביסה, שאם לא כן העובר במקום הוא רשע כיוון שעבר והסתכל. הגמרא מסבירה שלמרות שאין שם דרך אחרת והוא אנוס בכל זאת הוא נתבע לא להסתכל. זאת אומרת, שהגמרא מבינה כי על אף שיש אפשרות ריאלית לא להסתכל, להלכה מדובר באנוס! וכך מפרשים במקום רש"י ורשב"ם.

יש לשים לב שמדובר בכל דרך שאדם הולך בה, ואין הגבלות הלכתיות לאיזה צורך האדם יצא לדרך. האם בשביל להגיע לבית כנסת? סתם כדי לעשות עסקים? אולי כדי לעסוק בתחביב? זה לחלוטין אינו רלוונטי – בכל המקרים הללו להלכה בגמרא וגם בפוסקים מאוחרים יותר מדובר באנוס. הגמרא מבינה כאן "אנוס" לא כמי שמנוע מלעשות משהו במובן של חוסר יכולת פיזית, אלא במובן שטבעו האנושי מקשה עליו מאוד ולכן לפי הדין הוא אנוס. רק על פי מידת החסידות, אם להשתמש בלשונו של רש"י במקום, נתבע האדם להתגבר על טבעו האנושי. הגמרא לא אומרת שאם זה טבע האדם אז עליו להימנע מלעבור שם לכל צרכיו ולהימנע מלחיות חיים מלאים. הגמרא אומרת שאם זה הטבע אז הוא אנוס. למען היושר מן הראוי להזכיר שלדעת הרמב"ם והשו"ע האיסור הוא להלכה אבל זה כבר נושא לדיון נפרד על התפתחות ההלכה. ברור שזה איננו פשט הגמרא וכאמור פוסקים רבים לא כך הבינו.

בכלל בחייהם של גברים סטרייטים ההלכה לא מכירה במגבלות מוחלטות. די בעניין זה להזכיר את הפרשנויות המקובלות המתייחסות ל"אשת יפת תואר" או למאמרו של רבי אלעאי הזקן "אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא" (קידושין מ ע"א) (וראי בהרחבה http://www.bat-kol.org/files/45kitetze_eldar.pdf מאמרו של הר' איתמר אלדר לפרשת "כי תצא"). התורה מכירה ביצרם של גברים סטרייטים כמשתלב בשרטוט גבולות ההלכה. באופן מפתיע התורה לעולם אינה דורשת מגברים סטרייטים "לעקוד" את עצמם על מזבח אמונתם, אם כי כמובן היא מחייבת אותם, כמו את כולנו, להגביל את עצמם ולקדש עצמם. לעתים ההלכה מפנה אותם לאפשרות כזאת לפנים משורת הדין או כדרך ליחידי סגולה (פרישות, חסידות וכד').

בנוסף לכך מכירה ההלכה במושג "ליביה אנסיה", ואודה ולא אבוש שלא מצאתי את המקור ההלכתי, ואין לי אלא להפנות לתשובה שנתן באתר מורשת http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=52815 הרב שרלו. השאלה עוסקת באדם שסובל מהפרעת OCD ומתוך הפרעה זו נודר נדרים באופן כפייתי. הרב פסק כי נדריו אינם חלים שכן לבו אנסו (וגם יעץ לו להתיר אותם מראש). במילים אחרות, מסתבר שבמקום שבו ההלכה מכירה בעוצמה של הקושי הפסיכולוגי – האישיותי האדם מוכר כ"אנוס". וראי בעניין זה גם את יחס ההלכה למי ששלח יד בנפשו.

עוד על מורכבותו של המושג אנוס ניתן ללמוד ממסכת מכות ח ע"ב שם האנוס הוא מי שמידת כוונתו הפלילית אינה עולה כדי רשלנות. הדיון שם הוא באדם שהרג אדם אחר. בכל מקרה בהקשרנו מעניינת דעת הגמרא ש"אנוס" יכול להיות אדם שפשוט לא מחייבים אותו בדין, שכן לא דורשים ממנו לבדוק מקרה לא מצוי (שהיה אפשר לבדוק ומדובר במצב של סכנת חיים לאדם אחר!). בדומה לכך במסכת בבא קמא נב ע"א נידונים עניינים נזיקיים (כיסוי בור) וגם שם האנוס מוגדר לא כמי שלא היה יכול לכסות את הבור כראוי אלא כמי שלא חלה עליו החובה לצפות נזק לא מצוי. במילים אחרות ה"אנוס" בשני המקרים הוא פונקציה של מדיניות משפטית הקובעת את גבולות חובתו של אדם להיזהר.

עוד במסכת מכות ט ע"א מופיע אנוס כמי שטעה בדין ו/או בעובדה. נדונה שם מחלוקת על אדם שהרג אדם אחר, מתוך כך שחשב שמותר לו להרוג אותו דהיינו טעה בדין ו/או בזהות הנרצח (מתוך המשך הגמרא נראה כי הכוונה דווקא לטעות בזהות הנרצח). חכמים נחלקים: לדעת רבא מדובר ב"אנוס" ולדעת אביי הדבר הוא "קרוב למזיד". במסכת שבועות יח ע"א מופיע במפורש אונס כטעות בדין, ושם נדון מצב של בעילת נידה בסיטואציה מסוימת בה פטור אדם שלא ידע את הדין (הגמרא מבחינה מפורשות בין ת"ח לעם הארץ והפרשנים מוסיפים "תלמיד חכם" ו"עם הארץ" לענין זה!). לענייננו, בשני המקרים מעניינת העובדה שהתודעה של האדם היא ההופכת אותו ל"אנוס".

במסכת יבמות צט ע"ב, אנו מוצאים מצב של אונס יחסי. הגמרא דנה בחלוקת תרומה (אחת ממתנות כהונה), וקובעת שלכהן ערל שולחים תרומה כיוון שהוא לא נימול באונס רב "נפיש אונסיה" (משמעות המילה נפיש הוא "הרבה" ומובנה המילולי הוא נפש) – רש"י מפרש שזהו אדם שלא נימול כי אחיו מתו בשעת המילה. לעומת זאת, לכהן טמא לא שולחים תרומה על אף שהוא אנוס כי אין אונסו רב – שטיינזלץ מסביר שהיה יכול להיזהר מלהיטמא. גם בדוגמה זו אנו מוצאים שהטמא מוגדר אנוס, אלא שהאונס אינו מתאר את גבולות יכולתו של הטמא שכן היה יכול להיזהר מלהיטמא, אלא את גבולות האחריות המוטלים על אדם.

לא מיציתי בכך את כל השימושים ל"אנוס" הנמצאים בהלכה אולם נראה לי שדוגמאות אלו מספיקות כדי להוכיח עד כמה המושג יכול לשמש מדיניות הלכתית גמישה ואפילו מהפכנית לעתים. בעניין זה מעניין להשוות למאמרו של הרב לוביץ בדעות http://toravoda.org.il/he/node/2913#_ftnref5, לגבי היחס להומוסקסואליות. הרב לוביץ שם דוחה כל אפשרות הלכתית להכיר בדחף פנימי כ"אונס". לענ"ד לאור המקורות הנ"ל, כדאי לחשוב שוב על משמעות המושג "אנוס" בהלכה, ובהתאם לתפיסה שניתן להכיר בדחף פנימי כ"אונס" יש מקום לכלול בו גם הומואים ולסביות.

ראוי לציון כי בשאלות שנשאלו רבנים באינטרנט לגבי הומוסקסואליות ולסביות, כמו גם במאמרים שונים, קבעו התשובות, בדרך כלל ללא כל הסבר, כי אין להכיר בכך כ"אונס". כפי שראינו, למעשה התשובה אינה נסמכת בהכרח על המושג "אונס" בהלכה. לענ"ד התשובה הסטנדרטית הזו נסמכת על שיקולים מטא – הלכתיים. להלן אגע בשיקולים אלו כפי שראוי להביאם בחשבון למיטב הבנתי.

חלק ד': שיקולים ערכיים בהקמת משפחה לסבית

מבין ההתמודדויות ההלכתיות והרעיוניות שניתנו לשואלים על הומוסקסואליות ולסביות ישנן תשובות המשקפות לדעתי "שיח ביבים" שבו אנשי תורה מבטאים גועל מאנשים ורגשות אישיים אחרים באצטלא דתית. לא אתייחס לגישות כאלה כאן אולם חשוב לי להזכיר כי הן קיימות, גם אצל רבנים שאין מחלוקת כי מבחינה הלכתית ומבחינות נוספות הם גדולי ישראל. קיומם המוכח של גישות כאלה מחייב כל איש הלכה וכל אדם תורני הבא להתמודד עם סוגיה זו לבחון עצמו שוב ושוב ביושר לב כדי לבדוק האם אינו מושפע מהלכי רוח כאלה.

שיקול לגיטימי וחשוב שהעלה הר' שרלו הוא שאלת ערכה של המשפחה, חשיבותו של התא המשפחתי ומבנהו הראוי. אכן, המסורת היהודית אינה מכירה בתא משפחתי חד מיני, ויש הסוברים שיש בכך לשלול ממנו את הלגיטימיות.

בעניין זה נראה כי הסוברים שוכחים שבמהלך רוב ההיסטוריה היהודית התא המשפחתי היהודי לא היה מונוגמי ולא בוסס על גבר ואשה המתחייבים בלעדית זה לזו, אלא על אשה המתחייבת בלעדית לגבר מסוים ותו לא (מבלי לגרוע מחובות שונות של הגבר כלפי אשתו, בלעדיות אינה אחת מהן). יתר על כן בתפוצות רבות לאורך חלק ניכר משנות ההיסטוריה היהודית הותר להלכה ולמעשה, לעתים אף ללא גינוי, בניית משפחה על יסוד פדופילי מובהק תוך מימוש נישואין מלא בין מבוגר לקטינה- ואפילו בת 6 או בת 9. ניתן לקרוא על כך בספר המצוין "חסידות ומורדות – נשים יהודיות באירופה בימי-הביניים" של פרופ' אברהם גרוסמן (ירושלים תשס"א).

כלומר, זוגיות חד מינית מעולם לא הוכרה כתא משפחתי לגיטימי ביהדות אך כאמור הבנתנו מהו תא משפחתי נכון וראוי (הלכתית ובעיקר מטא-הלכתית) עברה שינוי כה רדיקלי שלהוסיף לו זוגיות מונוגמית חד מינית הוא באמת לא הצעד הכי גדול שניתן לדמיין.

עם זאת מוסכם כי גם לצעדים קטנים צריך להיות טעם חזק כדי ליצור שינוי בעולם של הלכה אורתודוקסית. נדמה לי שבתוך השיח הדתי (כמו גם החילוני) הטיעונים של צניעות משפחתיות ויישובו של עולם שהיו צריכים להיות עיקר אפילו לא אוזכרו.

צניעות ויושר
מן הראוי לחזור על מושכלות יסוד: במקום שהומוסקסואליות ולסביות אסורים וגוררים נידוי חברתי, אנשים חיים בסתר. חיים בסתר הם בהכרח חיים של פריצות, חיים שבהם המיניות מופרדת משאר הביטויים של אחריות ושותפות בין אישית. גרוע מכך לעתים קרובות חיים בסתר מולידים רמיה של הבעל /האשה "החוקיים" שמנוצלים למטרות נורמליזציה וילודה אולם לא זוכים בבית ובזוגיות אמיתיים וראויים. כך אפשר להבין גם את הרמב"ם המתייחס במפורש לאישה "מסוללת" נשואה ומצווה על בעלה למנוע זאת ממנה. עבור הרמב"ם מלחמה בלסביות היא מלחמה בניאוף. אולם כיום, כשנשים (וגברים) מתחתנים מרצונם הרי שלסביות (והומואים) שמתחתנים בניגוד לנטייתם קרוב לוודאי שיגיעו בסוף לידי ניאוף. נמצא שבזמננו המלחמה בניאוף מחייבת לצאת כנגד נישואין שיובילו לניאוף, ולעודד קשרים ובניית בתים על בסיס של יושר וצניעות, גם אם מדובר בבתים חד מיניים.

ויובהר: מניעת האפשרות לבנות חיים לגיטימיים עם בני אותו המין היא שדוחפת אנשים שמודעים לנטייתם המינית השונה להתחתן, כיוון שהמחיר של חיים לבד ועריריות הוא גבוה מדי עבורם. את המחיר משלמים לאחר מכן, הם, בני/בנות זוגם וחמור מכך ילדיהם.

גילוי עריות
עיוות רעיוני נוסף הרווח ביחס להומוסקסואליות (וגם, אם כי במידה פחותה ללסביות) היא הגישה שלא מבדילה בין מיניות זו לבין עברייני מין אחרים ובעיקר בהקשר של איסורי עריות.

איסורי עריות בדרך כלל נעשים במצב שבו הפושע אונס אחר (באופן ממשי ומעשי ביותר) ולכן ההכרה בפושע כ"אנוס" מפקירה את הקרבן. לעומת זאת אנו עוסקים כאן ביחסים הומוסקסואליים ולסביים הנעשים בהסכמה. אין פוגע ונפגע, אלא שני בני אדם שיכולים לבטא אהבה ומיניות תוך שותפות, אחריות, וזוגיות גם מחוץ למיטה. איסור גורף על יחסים כאלה פירושו המעשי מניעת שני השותפים למעשה (שני האנוסים) מיכולתם להגשים עצמם כבני אדם אוהבים וכבני זוג במובן הרחב של המושג. לענ"ד טרם נידון באופן מספק המחיר המוסרי הקשה של מניעה כזו וראי המקורות שלהלן בדבר המצווה "לשבת יצרה".

"לשבת יצרה"
חיים הומוסקסואליים ולסביים בתוך החברה מתוך קבלה הכרה ושוויון מביאים זוגות חד מיניים, בדרך הטבע, לרצות להביא ילדים ולגדלם. אורח חיים כזה מעודד מחויבות מוסרית לתא המשפחתי, מונוגמיות, המשכיות ומחויבות כלפי הדור הבא (הביולוגי או הלא ביולוגי) – חיים של אחריות חברתית ומשפחתיות. יצוין כי העובדה שלסביות יכולות ללדת ולהקים משפחות ללא פריצות בעזרת בנקי הזרע (ואפשרויות תרומה אחרות ללא בעילה) היא שינוי עצום במציאות שלמיטב הבנתי כלל לא נדון בהלכה עד כה. יצוין כי בזמן הספרא, הרמב"ם ולמעשה כל נושאי כליו האוסרים על "נשים המסוללות" בהכרח לא דובר על בניית בית משותף ואחריות לדור הבא אלא על ניאוף.

לענ"ד האפשרות של הקמת משפחה כולל הולדת ילדים וגידולם המשותף משנה את הדיון שינוי מהותי, ובפרט שכבר כיום היבטים ביולוגיים שונים יכולים להיות משותפים לשתי בנות הזוג (כגון במקרה של http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3300881,00.html האשה שהרתה ילד מתרומת ביצית של זוגתה) נראה לי כי חשוב לדון במשמעות היהודית וההלכתית של זוגיות וקל וחומר של הולדת ילדים.

המשנה במסכת גיטין מב ע"א (ובדומה לה מדרשים רבים) קובעת:
לא נברא העולם אלא בשביל פריה ורביה שנאמר "לא לתהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיהו מה יח).
לעקרון זה השלכות הלכתיות לא מבוטלות. כך בשם עקרון זה כופים על אדם לשחרר עבד שחציו כבר בן חורין משום 'לשבת יצרה' (שם, וכן בע"ב) וכן מוכרים ספר תורה על מנת לשאת אשה משום 'לשבת יצרה' (מגילה כז ע"א).

במסכת גיטין (מב ע"ב) קובע התוספות "אשה נמי [=גם כן] לא תהו בראה" או במילים אחרות מצווה זו שייכת גם באשה. פוסקים רבים, ובעיקר האחרונים דנו רבות במשמעותה ובהיקפה של מצווה זו, במיוחד לגבי אשה.

מיעוט מקרב הפוסקים (ובמיוחד מדובר במיעוט בין האחרונים) סובר שמצווה זו לא חלה על נשים (למשל: שו"ת הריטב"א סימן מג דיבור המתחיל "עוד אני" וכן נראה שבסופו של דיון זו גם דעתו של הבית שמואל, אבן העזר א' ב' וכן ה"פני יהושע" בסוגיה בגיטין). אולם רוב הפוסקים מחילים מצווה זו על נשים וכך נפסק להלכה כי אשה חייבת במצות 'לשבת יצרה' ב"משנה ברורה" (קנ"ג כ"ד) וכך גם ב"מגן אברהם" (קנ"ג ט), ב"ערוך השלחן", (אורח חיים, קנ"ג ט"ו) בשו"ת הרד"ך (ל"ב דיבור המתחיל "ואף אם") ועוד רבים.

חלק מהפוסקים קבעו כי אמנם לא מדובר במצוות עשה שאשה חייבת בה ונענשת אם אינה מקיימת אותה, אלא רק שאשה מקבלת שכר על עשייתה (למשל: שו"ת קול מבשר חלק א סימן כה דיבור המתחיל "גם בגוף"), או שהמצווה שייכת בנשים אם כי אינה ממש חיוב (למשל: שו"ת חוות יאיר סימן לא דיבור המתחיל "ועל דבר"), או שהמצווה שייכת בנשים אולם זו מצווה על כלל הנשים ואינה מחייבת כל אשה פרטית בהקמת משפחה. (כך למשל מסביר שו"ת ציץ אליעזר חלק ד סימן טז פרק יב דיבור המתחיל "ולעצם קושית"). אולם נראה כי ניתן לסכם באופן חד משמעי למדי לשיטת הרוב המוחלט של הפוסקים כי יש בעצם הקמת משפחה ועיסוק בפריה ורביה קיום מעשה של מצווה אף לאשה.

עוד חשובה מאוד לענייננו דעתו של הר' מבראד, שעצם החיים בזוגיות אף ללא פריה ורביה יש בהם משום מצוות "לשבת יצרה" (וראי ה"נודע ביהודה" אבן העזר סימן ו דיבור המתחיל "והנה במה" המביא את גישתו וחולק עליו). כך גם פוסק הרב עובדיה יוסף, שאף ללא פרייה ורבייה, עצם החיים בזוגיות, גם אם עקרה (מהבחינה הביולוגית), יש משום קיום מצוות "לשבת יצרה" אצל אשה! וכך הוא כותב (יביע אומר חלק ג – אבן העזר סימן כ דיבור המתחיל (לג) "ולכאורה"):
הרי ש"שבת" פירושו שהעולם יתיישב על ידו בתולדות בנים. … אך … דהני מילי [=שדברים אלה] באיש דמפקד [=שמצווה] אפריה ורביה, אבל אשה כל שנישאת קיימה מצות שבת".
ה"יביע אומר" נותן את המשמעות הגדולה והרדיקלית ביותר לתחולתה של מצוות "לשבת יצרה" על אשה והוא קובע (בחלק ח – יורה דעה סימן כב דיבור המתחיל: "ובהיותי"):
"…שהואיל והבת מצווה על לשבת יצרה, אין לה לשמוע לאביה המצוה עליה שלא תנשא"

אכן כל המקורות מדברים על נישואין לגבר אולם ברור שלא עמדה בפניהם כל אפשרות מציאותית למשפחה של שתי נשים. אם "תהו בראה" אלו החיים בבדידות ללא זוגיות וללא ילדים, אם עיקרו של העולם ותכלית בריאתו הוא "לשבת יצרה" מדוע לא יהיה ערך להשתתפותנו כלסביות ביישובו של עולם? מדוע יבקש מאן דהוא להעמיד את חיינו במצב אותו מגדירה ההלכה "תהו"?!

נראה לענ"ד, ואני מודה כי אכן מדובר בעמדה רדיקלית שרחוקה מרחק רב מההלכה הקיימת כיום, כי בעצם, כשמסירים את העיקרון ההומופובי ביסודו, כי "זוגיותנו שונה", קשה להעלות טיעון מדוע לא יהא העקרון זהה גם לגבי הקמת משפחותינו. מדוע לא יהיה ערך ל'לשבת יצרה' כפי שאנו יכולות לקיימו? ואפילו להמרות בכך את פיות הורינו ואפילו ללא ילדים! (בעקבות שו"ת "יביע אומר").

בעניין זה אני מבקשת להוסיף וידוי אישי קצר: יפתיע אולי לגלות עד כמה משפחה חד מינית דומה לכל משפחה אחרת שאת מכירה. גדלתי במשפחה דתית מודרנית. ההורים שלי בעלי מקצועות חופשיים, גדלו בבני עקיבא ילדו וגידלו ב"ה ארבעה ילדים. לפעמים אני מסתכלת על הזוגיות והמשפחה החד מינית שהקמתי (עד כה שני ילדים כ"י) ואני המומה מכמה הבית שלי דומה לשלהם גם בדברים שחשבתי שיהיו אחרת…

לעניות דעתי המאבק בפריצות והערך החשוב של הקמת תא משפחתי מחויב הינם טעמים שאין חזקים מהם ליצור שינוי בגישה ההלכתית הרווחת. קיימות אין ספור דוגמאות שבהם שיקולים מטא הלכתיים, כגון "כבוד הבריות", "מצטער" או "צורך גדול", הכריעו לצד היתר ואף יצרו שינוי הלכתי (ואגב רבים מעקרונות אלו רלוונטיים גם לענייננו).

ישנם בעיני עוד טעמים חשובים הנוגעים לדמותה של החברה הדתית ולאחריותה כלפי שלומם הנפשי והפיסי של הומוסקסואלים ולסביות החיים בתוכה. טעמים המשקפים את אחריות החברה הדתית לכך שהומוסקסואלים ולסביות ימשיכו לקיים חיים של תורה ומצוות ולהעניק לילדיהם חינוך שלא ינתק אותם ממסורת ישראל.

טעמים אלו הינם כבדי משקל ורחבים בהרבה מהשאלות ההלכתיות ואפילו המטא-הלכתיות בהן עסקתי. כמובן שבפסיקת הלכה לא ניתן להתעלם מכל השאלות החשובות הללו אולם לא כאן המקום להאריך. (בעניין זה הרחבתי במאמר תגובה באקדמות וראי http://www.bat-kol.org/files/brit_yeud.pdfשם).

חלק ה': בשל כל האמור לעיל
אני מאמינה שהעמדה ההלכתית בסופו של דבר צריכה להיות עמדה של היתר. אודה על האמת שאיני בטוחה שבעולם אורתודוקסי ולו המתקדם ביותר יש מקום עכשיו (או סיכוי) לפסיקת הלכה כזו. אני מאמינה גדולה שלשימור ערכינו תרבותנו ותורתנו השינויים צריכים לבוא צעד צעד. בכל מקרה, בעיני זו חובה מוסרית וקדושה שפרשנות הלכתית מתירה כזו או אחרת תהיה התוואי, למען לא תהיה ההלכה כלי לדיכוי בני אדם אלא כלי לצמיחתם.

אני מאמינה שהדרך לשינוי הלכתי בתוואי כזה היא לשאול הרבה שאלות קשות הרבה רבנים. כשרבנים יצטרכו להסתכל לנו "בלבן של העיניים" פעם אחר פעם ולהגיד במילים אלו או אחרות: "אני מקריב אותך, את עתידך, את מיניותך, את יכולתך להקים משפחה וללדת ילדים ו/או את בעלך שתבחרי לך בדרכי רמיה גלויות או סמויות ו/או את ילדייך" אני בטוחה שהתשובות תהיינה פחות ופחות נחרצות ולאט לאט ישתנו מאוד…

אני מאמינה שחלק מהמקורות הנ"ל יוכל להיות להם לכלי בשינוי זה.

אני גם מאמינה שזכותנו האנושית הבסיסית היא לצעוק, לזעוק ולהתריע בפני רבנים כמו בפני הציבור כי אנו מבקשות פתרונות. לצעוק לזעוק ולהתריע במילים אלו או אחרות: "אני לא בת יפתח".

ובשלב יותר מאוחר לזעוק את אמת חיינו: אנו משתתפות ביישובו של עולם. בדרכנו ועל פי יכולתנו כפי שברא אותנו הקב"ה.

אל נא נהפוך להיות שמרנים עד אין קץ וצרי אופקים על חשבון הקרבתם של בני אדם, אחינו ואחיותינו, שאנו מחויבים בכבודם ובאהבתם.

זיוה אופק