הכל התחיל לפני 4 שנים בערך עם בדיקות גנטיות סטנדרטיות, שבעקבותיהן התברר שכדי להיכנס להריון אצטרך לעבור הפריה חוץ גופית. בלי להיכנס לפרטים הספציפיים (בהם אשמח לשתף באופן פרטי אם מישהי מעוניינת), אני רוצה לספר על התהליך. איכשהו זה נושא שלא מדברים בו מספיק (בטח שלא בזמן אמת), והתמונה שמצטיירת בחדר ההמתנה שונה להפליא ממה שקוראים בעיתון או רואים בסרטים. אז אמנם, זו החוויה הפרטית שלי, אבל עברתי כברת דרך הורמונלית ויש לי כמה תובנות.

כשהתחלנו הבטחתי לעצמי שאני לא הולכת להתמחות עכשיו באנדוקרינולוגיה, ושאני אסמוך על הרופאים. מהות ההבטחה הזו היתה לא להיות במתח תמידי ולחפש איפה אנחנו טועים, אבל אני מודה שהצלחתי לעמוד בזה באופן חלקי בלבד. מומחית בהורמונים אני לא, אבל כשאת עוברת כמה מחזורי טיפולים את לומדת לקשר בין מינונים ותוצאות בדיקות הדם לבין תחושות, ואת לומדת איפה נקודות החולשה של הרופאים בעסק הזה (גם אם נשים רגע בצד את הקביעה שכל עסקי הפוריות הם בגדר ניסוי וטעיה במרחבי הסטטיסטיקה והנסים, יש לא מעט נקודות כאלה). הרופאים מאוד מאוד מקצועיים אבל הם לא יודעים הכל. הבחירה שלהם בתרופה כזו הוא אחרת גם היא סטטיסטית, וכמה מהם אפילו הגונים מספיק כדי לומר את זה.

אז מתחילים באנרגיות גבוהות, ונושמים עמוק. ואת מבינה תוך כדי, שאם נהיית חברה של האחיות, ושל המזכירות, ובעיקר של הביולוגיות מהמעבדה (שהן הכי נחמדות!), והצלחת כבר להחליט מה דעתך על כל אחד מהרופאים בצוות, זה אומר שאת כבר לא מעט זמן מסתובבת במסדרונות היחידה, וכבר אין לך את אותה האנרגיה שהיתה. ואם אחרי השלילי הראשון את ממהרת לקבוע תור לפעם הבאה, אז המרווחים הולכים וגדלים ככל שחולפים החודשים כי לוקח זמן להחזיר את הנשימה, ואין ברירה אלא לעבור את זה, לעבד את האכזבה ולהאמין שיצליח. באנרגיות טובות, באמונה חזקה ובתפילה (ואני יודעת מנסיון שקל לומר את זה בעיקר אחרי שחווים את הצד הטוב של הסטטיסטיקה).

ולא להרגיש טוב זה גם חלק מהתהליך. ההשפעה של ההורמונים מאוד אינדיווידואלית, והם משפיעים על כל אחת אחרת. ההורמונים הביאו אותי למצבים בהם התחלתי לבכות כששאלו אותי איפה אני עובדת, או כשהרוקח אמר שאין לו את התרופה שבמרשם. א' היתה מבוהלת למדי ממני, בוכיה שכמותי. הזריקות עצמן לא כל כך כואבות (אבל גם זה מן הסתם יחסי ואישי), והיו לנו חוויות משעשעות למדי שקשורות בהן. בפעמים הראשונות א' לא היתה מוכנה לראות מה אני עושה, ובסופו של דבר היא הזריקה לי בעצמה. הפעם המצחיקה ביותר היתה כשהיא אסרה עלי להסתכל עליה, וברגע האחרון כמובן שפקחתי עיניים, רק כדי לגלות ששלה עצומות בעוד היא עומדת לתקוע לי מזרק בבטן! אולי זה נשמע מפחיד, אבל אני ישבתי שם ולא יכלתי להפסיק לצחוק…

זו דרך ארוכה. מפחידה לפעמים. ונדרשת תמיכה. (נורא פחדתי למשל לפני השאיבה הראשונה, בגלל ההרדמה, והיו החְזרות שהיו לי מלחיצות יותר מאחרות בגלל המון סיבות). יש משהו בדרך הזו שמזכך את השאיפה להורות, ומחדד את היכולת להיות אסירי תודה על מה שטוב ופשוט ומסתדר בקלות. אני חושבת שמעבר לרצון "שיצליח כבר", הכרת הטוב כשזה קורה ועובר ב"ה בשלום, עמוקה מאין כמוה (ומהבחינה הזו הסטטיסטיקה היתה לטובתי ככל שעברתי יותר נסיונות, אז למרות האכזבות התקווה קיבלה דחיפת עידוד קלה. מבחינתי זה היה עוד צעד לקראת הפעם שתצליח). ואנחנו אסירות תודה על המתנה שקיבלנו. שרק יהיו בריאות. זו היתה ונשארה התפילה שלי.