עַל חֵטְא שֶׁחָטָאוּ בְּכַחַשׁ וּבְכָזָב.
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאוּ בְּעַזּוּת מֶצַח.
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאוּ בְּשִׂנְאַת חִנָּם.

נמאס לי לחזור לימים ההם. נמאס לי להיזכר בטיפול ההוא. נמאס לי לחפש מילים מדויקות שיזהירו אחים אהובים. נמאס לי לכאוב כל כך ואז לנסות להמיר את הדימום הזה לטיעונים משכנעים. נמאס לי שהרעים מקבלים במה חופשית בשם האיזון הקדוש. נמאס לי שהאיזון הקדוש רחוק עדיין מהמקום הרצוי, שבו אנשים רעים מקבלים במה אחראית ומסתייגת. נמאס לי שאנשים פגועים מתוכנו מחבלים שוב ושוב בתקוות האמיצות שלנו לשינוי המצב. נמאס לי כי אני יודע שמדובר בעוד סבב מני רבים. נמאס לי כי בסוף בסוף אני איש אחד קטן וקצת עייף מול תמנון מרובה זרועות של אידאולוגיה הומופובית. נמאס לי להתחנן שתכלה שנה וקללותיה.

ובכל זאת אני כותב כי הימים ההם לא באמת חלפו. אני כותב כי אני זוכר היטב את הטיפול ההוא. אני כותב כי את המילים האלה אני חוצב מתוכי. אני כותב כי לפעמים התמרה של הכאב הזה למילים מקלה עליו קצת. אני כותב כי הרעים בונים על זה שהעימות הזה יתיש אותנו עד שנניח לו. אני כותב כי האיזון הקדוש זקוק לנו כדי שהם לא ישתלטו על הבמה כולה. אני כותב כדי להזכיר לאותם חבלנים מתוכנו שלא יעזור להם כי אנחנו רואים להם. אני כותב כי ממערכה למערכה כוחנו מתגבר. אני כותב כי גם השנה השתתפו בתפילות יום כיפור הגאה שלנו מאות נשים גברים חילונים דתיים וכל מה שבאמצע, והלב מתפוצץ מגאווה. אני כותב כי תחל שנה וברכותיה. אני כותב כי נעשה שנה טובה.

שְׁנַת קְהָלֵנוּ תּושִׁיעַ.
שְׁנַת רַחֲמֶיךָ יִכְמְרוּ עָלֵינוּ.
שְׁנַת שָׁלום וְשַׁלְוָה.

יבניה קפלון, מוצאי יום כיפור ה'תשע"ה