הסיפור של נדיה

במצעד הגאווה בירושלים בשנת 2022 צעדו איתי אשתי והבת המשותפת שלנו בת ה-5, וגם ילדיי הגדולים. הם צעדו איתנו או עם החברים שלהם ועשו את זה בשיא הטבעיות. ילדיי מנישואים ראשונים, כולם למדו או עדיין לומדים במוסדות החינוך הדתי בירושלים. כולם בקשר עם אביהם הדתי.

לפני 9 שנים, ב- 2013, השתתפתי לראשונה במצעד הגאווה בירושלים. ניסיתי להימנע מלהיות במרכז העניינים ולהתרחק מהמצלמות. פחדתי נורא שיצלמו אותי ויראו אותי בטלוויזיה וזה יהיה נורא קשה בשביל הילדים.

ולפני 10 שנים פחדתי לצאת מהארון בפניהם כי חשבתי שאולי יבחרו להתרחק ממני. פחדתי שהסביבה ההומופובית תסית אותם והם יתנכרו אליי.

לפני 12 שנה עזבתי את הבית בפרץ של אומץ, פשוט לקחתי את הילדים ועזבתי למקום אחר. אני זוכרת שהיו לי סיוטים חוזרים על כך שהילדים נלקחים ממני. חברה מדהימה עזרה לי לקחת עורכת דין מדהימה לא פחות, שהצליחה לשכנע אותי להירגע ועזרה לי לקדם את עניין המשמורת המשותפת. הפחדים ההם לא היו חסרי בסיס, אבל הם היו מוגזמים וגזלו ממני כוח שהייתי צריכה אותו מאוד לחיים עצמם.

ואם נלך עוד קצת אחורה בזמן, לפני 14 שנה הייתי בטוחה במאה אחוז שאם מישהו בעולם הזה ידע עליי, הכול יתמוטט. פחדתי לומר את המילה "לסבית". פחדתי נורא מהקריסה של הנישואים שלי ושל הקשר עם הילדים, אבל חששתי גם ממפולת כללית. אולי הרגשתי שאם אצא מהארון אפילו בפני הקרובים אליי ביותר, היקום פשוט יקרוס לתוך עצמו – איני יודעת. יצרתי קשר עם נציגת בת קול (שאחר-כך הפכה לחברה טובה) באופן כ"כ חשאי ודיסקרטי שהיה אפשר לחשוב שמדובר במבצע של המוסד בטהרן. באתי לפגישה איתה כולי רועדת. זו הייתה הלסבית הראשונה שדיברתי איתה בכלל, שלא לומר – הלסבית הדתיה הראשונה.

כמה פחדים וחרדות. כמה כאב ודמעות. ואילו רק הייתי יודעת את העתיד.

***

אני לא אומרת שהדרך הייתה קלה. אין ספק שזה היה די קשה, כל התהליך. לא היה קל לא מול העולם, לא מול הילדים. לא בשלב הגירושין, לא בשלב היציאה מהארון ולא בשלב של בניית זוגיות פרק ב' עם אישה, לא יכולה לומר שהכול עבר חלק וחף מקשיים.

אבל בחרתי להיות בזה. פשוט המשכתי לאהוב את הילדים והשתדלתי להבין אותם, אבל גם לאהוב את עצמי ולהיות אני, ולאהוב את מי שאני אוהבת. השתדלתי לחיות את חיי כפי שאני מאמינה שנכון לחיות, ולהכניס את משפחתי ואת אהוביי לעולם שלי לאט ובעדינות. ניסיתי להיות כנה ומגוננת בו זמנית. תמיד רציתי שהילדים ידעו שהם הדבר החשוב לי בעולם כולו - ויחד עם זאת שהאמת שלי והאהבה שלי חשובים לי, כי הם עושים אותי מי שאני. אני יודעת שלפעמים זה הצליח לי יותר ולפעמים פחות. אבל אני גם יודעת שאנחנו הדבר הזה שחשוב לי מכול בעולם – אנחנו משפחה.

***

הייתי רוצה שתהיה לי מכונת זמן שתאפשר לי לבוא לבחורה בת ה-33 ,בחורה שהייתי לפני 15 שנה, אחת ששרויה במבוכה ובחרדה, שנמצאת עמוק בארון ואין לה מושג איך תוכל לצאת ממנו אי פעם. הייתי רוצה להראות לה את התמונות שלנו מהמצעד של 2022. לחבק אותה ולהגיד לה לא לפחד משום דבר ומאף אחד ושהיא עושה את הדבר הנכון. גם אם במצב הפוליטי הנוכחי לא קל לי עכשיו לחשוב על מה שעומד לקרות עם זכויות הלהט"ב במדינה שלנו, אבל אני, באופן אישי, הפסקתי לפחד.

אני כותבת את זה כי אולי יש מי שצריכה לקרוא את זה עכשיו. מישהו שנמצאת במקום שאני הייתי בו. אני מחבקת אותך ואומרת לך שהכול יהיה בסדר, גם אם לא בקלות ולא מיד, אבל יהיה בסדר. באמת.

***

נדיה אייזנר-חורש