שמי נעמה ארנון, ילידת 1983, מורה לחינוך מיוחד. חיה בירושלים עם בת הזוג שלי נעה, עם בננו מעין ובתנו גפן ועם הכלבה בל. לסבית, פמיניסטית, דתיה. חברה בארגון "בת-קול" ומתנדבת בארגון שב"ל.

גדלתי ביישוב אפרת שבגוש עציון. ילדות רגילה, מאושרת מאוד. לרגע לא חשדתי שאני "שונה". כשהייתי בכיתה ט', עברתי ללמוד באולפנה בקרית ארבע והפעם הראשונה שהרגשתי משהו אחר הייתה בכיתה י'. לאולפנה הגיעה תלמידה חדשה שמיד תפסה לי את העיניים ואת הלב. התחלתי להתקרב אליה ונהיינו חברות טובות. הייתי מבלה איתה כל רגע פנוי והיא הפכה להיות הדבר החשוב ביותר בחיי באותם ימים, אבל מהרגע הראשון הייתה לי את התחושה שמשהו בחברות שלנו אחר, שאני רוצה ממנה דברים אחרים מאשר שאר חברותי. הרגשתי שאני מקנאה לה, שאני רוצה שהיא תהיה רק איתי ולא עם אחרות.  כל פעם שראיתי אותה מדברת עם מישהי אחרת, הרגשתי צביטה בלב. ידעתי שאני לא אמורה להרגיש ככה, שזה לא רגש טבעי בין חברות. לאחר כמה חודשים התחושה שאני צריכה להסתיר ממנה את מה שאני באמת מרגישה, הייתה קשה מדי והחלטתי להתרחק ממנה ולנתק את הקשר.

סיימתי את התיכון בתחושה שמה שקרה לי איתה לא יכול לקרות לי יותר אף פעם. אני חייבת לשמור על עצמי ולא להרגיש ככה כלפי חברות אחרות.

עמדתי בהחלטה שלי במשך שלוש שנים. כשהגעתי לאוניברסיטה ללימודי תואר ראשון, הכרתי את שלומית. התחברנו מיד, ומהרגע הראשון הרגשתי את אותם רגשות אסורים שהרגשתי בתיכון. שוב קינאתי לה, רציתי שתהיה רק איתי ורק שלי. אבל הפעם, בניגוד לתיכון, הרגש היה הדדי. גם שלומית הרגישה ככה כלפי. הייתי כבר בת 21. כבר לא נערה מבולבלת בתיכון, אלא אישה דתייה בתחילת דרכה שאמורה לחשוב על בעל וילדים באחד הגרעינים התורניים בארץ. כל כך רציתי להיות כמו כל חברותי באותן ימים שהתחתנו ונראו מאושרות.

הקשר עם שלומית הלך והתחזק ובקיץ 2005, כשירדנו עם כל מי שהכרנו להתנגד לגירוש מגוש קטיף, הקשר נהיה גם פיזי. לא ידענו להגדיר את מה שעבר עלינו, לא ידענו להגיד את המילה לסביות. היא הפחידה אותנו מאוד. ידענו שאנחנו עושות משהו אסור ושאנחנו חייבות לסיים את הקשר הזה, אבל לא הצלחנו ולא ידענו איך. מצד אחד, אהבה ראשונה ומרגשת. תחושות חדשות שלא ידעתי שקיימות בי בכלל. מצד שני- בצורה כל כך אסורה ולא נכונה. הרגשנו בודדות בעולם. לא היה לנו עם מי לדבר על מה שקרה לנו, ידענו שאין עוד אף אחת כמונו וזה היה מפחיד ומדכא.

החלטתי ללכת לדבר עם רב. לא הכרתי מנגנונים אחרים של התמודדות והתאים לי לפנות לאדם שלא מכיר אותי. הרב שמע דרך הדמעות שלי את כל הסיפור וטען שלדעתו אני פשוט פוחדת מגברים, שאני צריכה להתחתן ולהתרחק משלומית כמה שיותר מהר. הוא אמר שאין דבר כזה לסביות, הכל עניין של החלטה. ואם אני רוצה להתחתן, אני אוכל לעשות את זה בהצלחה רבה.

יצאתי מעודדת מהשיחה שלו והחלטתי שאתחתן עם הבחור הבא שיכירו לי. כל חיי לימדו אותי שאם אני אעשה השתדלות פה למטה, אז הקב"ה יעשה את שלו שם למעלה, וכך היה. לאחר כמה ימים הציעו לי לצאת עם בחור שהיה נשמע לי נחמד. התחלנו להיפגש והקשר התהדק. לאחר כמה חודשי הכרות, סיפרתי לו על הקשר שלי עם שלומית. הוא היה מבולבל מאוד וביקש להתייעץ עם הרב שלו. בפעם השנייה מצאתי את עצמי מספרת לרב שאיני מכירה דברים אישיים מאוד שלי, ובפעם השנייה הרב נתן לנו את ברכת הדרך והחלטנו להתחתן.

היו לי חששות לאורך כל הדרך, אבל גירשתי אותם ממוחי. ידעתי שאלו החיים שאני צריכה לחיות- חיים עם גבר ומשפחה בתוך קהילה דתית. ככה חינכו אותי ולא ידעתי שאפשר אחרת.

החיים המשותפים יחד לא היו טובים. לא התאמנו, רבנו  המון ובעיקר- לא אהבנו אחד את השנייה. מצאנו את עצמנו בטיפול זוגי כמה חודשים אחרי החתונה ומשם הדרך לרבנות הייתה קצרה. בגיל 23 מצאתי את עצמי גרושה ובודדה. לא הבנתי איך הגעתי למצב הזה ובתוכי התעוררו כעסים מאוד מאוד גדולים- על עצמי שהתחתנתי עם מישהו שאני לא אוהבת כדי לרַצות קודים חברתיים נכונים, על הרבנים שאמרו לי להתחתן, על הקהילה הדתית שלא מוצאת בתוכה מקום להכיל אף אחת שבוחרת אחרת, ואפילו על הקב"ה שלא עזר לי ועצר אותי מהמעשה שעשיתי.

היה לי המון זמן פנוי באותם ימים. שכרתי דירה עם חברות והתחלתי לחשוב על חיי. בפעם הראשונה בחיי יכולתי לחשוב על המילה לסבית. עדיין חשבתי שאני לבד בעולם, שאין עוד אף אחת כמוני, אבל הפעם כבר העזתי לבדוק. כתבתי בגוגל "לסביות דתיות", למרות שהייתי משוכנעת שגוגל יכתוב לי חזרה- "אין תוצאות". לסביות דתיות? איך יכול להיות? ולמרות זאת- לחצתי על האנטר. מצאתי את עצמי בפורום של דתיות גאות בנענע. קראתי את כל הפורום בלילה אחד, ובכל הודעה שמישהי כתבה, הרגשתי את עצמי יותר ויותר חזק. פתאום הבנתי שיש עוד נשים כמוני בעולם, נשים דתיות שמבינות אותי ומתמודדות עם אותם דברים כמוני. פתאום ידעתי שאני בסדר, שהקב"ה עדיין אוהב אותי ושאני יכולה להתחיל מחדש.

יצרתי קשר עם ארגון בת קול, קבוצת נשים דתיות ולסביות. התחלתי להגיע למפגשים ופעילויות וידעתי שאלו החיים שאני רוצה לחיות. פתאום היה לי טוב, המועקה השתחררה והרגשתי שלמה עם עצמי כמו שלא הרגשתי אף פעם. ההבנה שאני יכולה לאהוב נשים ולהיות דתיה כשאף אחד מהם לא סותר את השני, הייתה מדהימה.

לאחר כמה חודשים פגשתי את נעה ולפני כמה שנים קשרנו את חיינו יחד. בנינו משפחה דתית וחלמנו על ילדים משותפים. בדיוק כמו כל חברותי, הייתי מאושרת ושלמה עם מי שאני ועם ההחלטות שעשיתי. בשנת 2015 נולד בננו הבכור מעין חיים ובשנת 2017 נולדה בתנו גפן ברכה ואותם אנחנו מגדלות באהבה רבה יחד.

סיפור אישי | נעמה ארנון

סיפורים אישיים | נעמה ארנון